זק"א פרסם נתונים לפיהם עשרות גופות קשישים אותרו לאחרונה בדירותיהם במצב של ריקבון חמור. זאת, לצד דו"ח בנק ישראל שקבע שיעור ההוצאה הציבורית על גמלות סיעוד הוכפל תוך עשור. למרות הגידול בתקציב הסיעוד התופעה המזעזעת גדלה: קשישים נפטרים בגפם מבלי שאיש מודע לכך במשך ימים. העובדה הפחות ידועה היא, שאחד הגורמים העיקרים לתמונת המצב העגומה שנחשפת היא רפורמה בחוק ההסדרים שנכנסה לתוקפה עוד בשנת 2018
כ-35% מהקשישים בישראל נמצאים מתחת לקו העוני, במספרים מדובר על קרוב ל -400 אלף קשישים. כ-30% מהקשישים עריריים או קרוב לכך (ללא ילדים או עם ילדים בחו"ל), ועל פי הערכות שונות בפסח 2025 יחגגו את ליל הסדר כ-200 אלף קשישים עריריים מתחת לקו העוני. אל הנתונים העגומים הללו הצטרפו שתי כותרות מהדהדות: נתונים מבהילים שפרסמה זק"א מצביעים כי בחודש האחרון בלבד 25 קשישים נפטרו בבתיהם ואותרו במצב של רקבון. באותו היום ממש, התפרסם דו"ח של בנק ישראל שמראה כיצד בתוך עשור עלתה ההוצאה הציבורית על גמלות סיעוד לכ- 0.9 אחוז תוצר, תוספת של כ- 9 מיליארדי ש"ח מהתוצר.
אז מה למעשה הולך פה? אם המדינה אכן משקיעה יותר כסף בסיעוד, מדוע אנו נחשפים לתופעה של יותר קשישים שנפטרים בגפם מבלי שאיש יבקר או יעקוב אחרי מצבם במשך ימים? תופעה שבמשך שנים נעלמה כמעט כליל ממחוזותינו.
על מנת לעשות סדר בתמונת המצב המורכבת כדאי לחזור לרפורמת הסיעוד בביטוח לאומי שנכנסה לתוקפה בשנת 2018, ובמסגרתה הוחלט כי במקום לקבל טיפול מקצועי, יכולים מטופלים סיעודיים להמיר את הטיפול בקבלת כסף ולדאוג לטיפול באופן עצמאי. מבחינת המדינה, מדובר בפתרון פשוט יותר: המהלך הפסיק את הצורך במעקב ופיקוח אחר איכות הטיפול. בנוסף, היות וקצבת הזקנה בישראל זעומה, היו שחשבו שחלק מקצבת הסיעוד או כולה תשמש את הקשיש הסיעודי גם להוצאות מחיה: תשלומי שכירות, רכישת תרופות וצורכי חיים אחרים שקצבת הזקנה לבדה לא מספיקה להם. המהלך, אם כן, אפשר למדינה לשפר סטטיסטיקה ו"להרים" קשישים מתחת לקו העוני – מבלי להוסיף תקציבים בפועל.
שבע שנים מאוחר יותר ברור שהפתרון הקל התגלה כפתרון הרסני: ראשית, הכספים שמועברים מידי חודש לחשבונו של מטופל סיעודי מנוצלים בחלק גדול שלא לטובת טיפול סיעודי. מרגע שמועברת לקשיש גמלה כספית אין שום מעקב אחר אופן ניצול הגמלה בפועל ואין לדעת כמה ממנה אכן מנותב לצורך טיפול בקשיש וברווחתו.
שנית, בעוד שטיפול מקצועי יום יומי בבית פרטי הינו שירות שינוצל רק בעת צורך אמיתי, כסף הוא דבר שכל קשיש, ולא משנה מצבו הבריאותי בפועל, ישמח לקבלו. הדבר אומר שקשישים רבים, שככל הנראה לא היו עושים מאמץ לקבל הכרה כסיעודיים באם היו יודעים שבסוף התהליך יקבלו טיפול מקצועי, כן עושים זאת בעבור אפשרות לקבל השלמת שכר לקצבת הזקנה הזעומה. וכך נפרם חוק הסיעוד – אחד החוקים היותר מוצלחים במדינת ישראל.
הרפורמה בחוק הסיעוד והאפשרות של קשישים סיעודיים לקבל תקציב במקום טיפול בפועל הביא לזינוק של כ־70% במספר הסיעודיים בארבע השנים האחרונות, וב־118% מאז 2012, הרבה מעבר לצפוי. הדבר גם הביא את ביטוחי הסיעוד הפרטיים אל סף קריסה: כאשר אותם קשישים שקיבלו הכרה כסיעודיים על ידי ביטוח לאומי דרשו למצות את זכויותיהם גם מול הביטוח הסיעודי הפרטי.
דו"ח בנק ישראל מדגיש גורם נוסף שהביא לעליה המטאורית בעלויות הסיעוד: התרבותן של חברות וגופים למיצוי זכויות, שצצו כפטריות אחרי הגשם בשנים האחרונות. חברות, גופים, ועורכי דין המצגים עצמם כמושיעי הקשישים עושים כל שביכולתם על מנת שלקוחותיהם יקבלו הכרה כסיעודיים תוך העדפה ברורה שיקבלו גמלה כספית, אשר מתוכה גובה חברת מיצוי הזכויות אחוזים.
כמי שעוסק 40 שנה בתחום הסיעוד, ומכיר את התחום על בוריו, אני קורא למדינה לשוב ולקחת אחריות על הקשישים הסיעודיים בישראל. הניסיון להעביר כספים ולהתנער מאחריות לא רק עולה לכולנו יותר כסף אלא גם מביא למקרי מוות מכפירים שאיש מאיתנו לא רוצה להיות עד להם. מטפלת מקצועית בפיקוח של המדינה, וצמצום משמעותי של אפשרות לקבל את גמלת הסיעוד בכסף לא רק תחסוך מיליארדים לקופת המדינה, שינוי זה גם יבטיח טיפול מניעתי טוב יותר לקשישים, כזה שימנע עליה בתקציב הבריאות על תרופות, עומס על חדרי המיון וימי אשפוז יקרים.
דורון רז הוא יו"ר איגוד נותני שרותי הסיעוד בישראל
