למרות המראות הקשים, קשה לומר שמישהו מאנשי המקצוע העוסקים בתחום הופתע. הכתובת הייתה על הקיר במשך שנים, אולם הממשלה בחרה להתעלם. שילוב של חוסר היערכות ממשלתית ותנאי אקלים שמחריפים משנה לשנה משרטטים גם עכשיו תמונה עגומה: ישראל לא הייתה מוכנה לשריפה שהתחוללה בסוף אפריל, ולא ערוכה לשריפות הבאות, למרות שהן בגדר שאלה של זמן, ויכולות לגבות מחיר כואב.
באופן כללי, כ־15% מהשטחים הטבעיים והמיוערים בישראל נשרפו לפחות פעם אחת בשנים 2015 עד 2021. כשגלי החום הופכים תדירים וחמורים יותר, כך השריפות עשויות להפוך עוצמתיות יותר. תחזיות אקלימיות לתרחישי קיצון מצביעות על עלייה של עשרות אחוזים במספר הימים המסוכנים לשריפות עד סוף המאה. לא רק סיכון חיי אדם וחורבן אקולוגי על הפרק, אלא גם עלות כלכלית.
לפי הערכות של מערך הכבאות, העלות השנתית של נזקי שריפות בשטחים פתוחים היא יותר מ־3.5 מיליארד שקל. בסכום הזה אפשר היה לשדרג באופן משמעותי את מערך הכבאות ולהתכונן טוב יותר לעתיד של סיכוני אקלים גוברים – לו רק הממשלה הייתה חפצה בכך.
לדברי סגן טפסר ד״ר שי לוי, ראש ענף שטחים פתוחים, ״עלייה בגלי חום וירידה בלחות הופכות את היערות לרגישים יותר. אם בעבר התנאים היו יוצרים שריפה שהיה קל יותר להשתלט עליה, עכשיו התנהגות האש הרבה יותר אגרסיבית. ראינו בשריפות האחרונות גיצים בוערים שמוסעים עם הרוח והאוויר החם של השריפה ויוצרים שריפות חדשות. ראינו התקדמות אש מאוד מהירה. בשעות הראשונות המהירות היתה 2 ק״מ בשעה. זה אומר שבתוך שעה שריפה יכולה לדלג על יישוב שלם. המשמעות היא שצריך הרבה יותר משאבים כדי להתמודד עם האירועים האלה. אנחנו לא מוכנים למשבר האקלים. אם יש כמה שריפות במקביל באזורים שונים בארץ אין לנו מספיק כוחות כדי לטפל בזה. צריך להפנים שמשבר האקלים הוא אירוע גדול. המל״ל הכריז עליו כאיום על הביטחון הלאומי של ישראל והמשמעות היא שצריך גם להיערך בהתאם. בכל העולם עונת השריפות מתארכת. היא מתחילה במרץ ומסתיימת בדצמבר, זה גם יכול להתמשך לינואר. צריך לתקצב בהתאם, לדאוג לתקנים, רכבים, ציוד״.
למעשה, ישראל לא מטפלת בצורך להתמודד עם זירה שהופכת מסוכנת יותר ויותר, ונמצאת בפער מול המדינות המפותחות. גם בשנת 2025, בה התקציב לכאורה גדל, הוא אינו כולל הוספת תחנות, כוח גיבוי אווירי, הוספת כבאיות או ציוד מתקדם – כלומר את כל הנדרש לבניין הכוח והתמודדות עם האיומים הגוברים והתעצמות השריפות. בפועל, הציוד הופך ישן יותר ויוצא מכשירות, תחנות חדשות כמעט שאין, ומערך הכבאות סובל מהזנחה מתמשכת.
התנאי הבסיסי להתמודדות עם גודל האיום הוא שירותי כבאות אש מתקדמים ומצוידים היטב, אולם ישראל רחוקה משם. גם אסון הכרמל ודו"ח מבקר המדינה בעניין לא הצליחו להעיר את הממשלה. במובנים רבים, המצב היום גרוע מזה שהיה לפני אסון הכרמל. אם בשנת 2010 היו 1,500 לוחמי אש על כ־7.5 מיליון אזרחים, היום יש 2,300 לוחמי אש על כ־10 מיליון אזרחים.
2 צפייה בגלריה
השריפה בהרי ירושלים. הסטנדרט העולמי הוא לוחם אש אחד לכל 1,000 תושבים, בישראל יש לוחם אש לכל 4,474 תושבים
(צילום: JOHN WESSELS / AFP)
ומה המצב בעולם? הסטנדרט העולמי הוא לוחם אש אחד לכל 1,000 תושבים. בישראל זה לוחם אש על כל 4,474 תושבים – פחות מרבע. לוחמי האש גם לא נחשבים לגוף ביטחוני, בשונה מהמשטרה, ולכן הם יוצאים לפנסיה בגיל 67. רבים מהכבאים כבר נמצאים היום מעל גיל כשירות אך לא מוצעות להם תוכניות פרישה. ״מגיל 50 כבר קשה לסחוב אנשים ולחלץ אותם מהשריפה. אנחנו עוסקים בהצלת חיים למרות שמבחינה פיזיולוגית זה לעיתים בלתי אפשרי״, אומר גורם המכיר את עבודת הכבאות.
חשוב לציין עד כמה מהותי המחסור בכבאים: בכל רגע נתון, נמצאים במשמרת 500 לוחמי אש. השירות לא יכול לרדת מתחת לקו האדום בתחנות ברחבי הארץ, ולכן אין באמת אפשרות לשנע כוחות ענק בעת שריפה. נכון להיום, כ־100 כבאים נמצאים במילואים וכ־130 פצועים, מה שמדלל את הכוחות עוד יותר.
פריסה טובה יותר של תחנות כיבוי אש לאורכה של הארץ היא הכרחית, אולם מבדיקת כלכליסט עולה כי בשנתיים האחרונות הוקמו רק שלוש תחנות כאלו. מספר היעד להתמודדות עם איומי הייחוס הוא 150 תחנות, אבל 31 עדיין חסרות.
ומה לגבי ציוד? לפי התקן נדרשים 653 רכבי כיבוי, אך היום חסרים 94 רכבים. כ־70% מהרכבים הקיימים הם כבר בני למעלה מ־20 שנה ואינם תואמים את הדרישות המבצעיות. גם מסוקי כיבוי נרכשים בעצלתיים. כיום יש 14 מסוקים, אבל חסרים לפחות ארבעה. ממשלת בנט־לפיד הובילה רכישה של ארבעה מסוקי בלקהוק לצורך כך, אולם היא נבלמה על ידי השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר בטענה שמדובר ב״בזבוז״. כעת מתהדר בן גביר בכך שהוא פועל לרכוש שני מסוקים, אולם גם לאחר שאלו יוזמנו – אם יימצא תקציב – מרגע הזמנתם ועד הגעתם יחלפו שנתיים כך שישראל מאבדת זמן יקר.
ההערכות הקיימות לצורך בציוד, כבאים ותחנות כיבוי נמוכות מאוד ביחס לצורך, שכן הוא נקבע לפי תרחיש שערך הטכניון בשנת 2012, ומאז הסיכונים עלו. לפי מבקר המדינה מתניהו אנגלמן, ״הסיכונים והתרחישים שהוגדרו בעבר למערך הכבאות, מחייבים עדכון למול הסיכונים העדכניים, ההולכים ומתגברים בין היתר על רקע משבר האקלים. בהתאם לכיול זה יש לבצע התאמות משמעותיות בבניין הכוח של מערך הכבאות״.
בפנייתו בשבוע שעבר לראש הממשלה, כתב אנגלמן: ״מערך הכבאות מתנהל זה שבע שנים ללא תוכנית עבודה רב שנתית. בנסיבות אלה, אי אפשר לקדם פעילות שיטתית ועקבית לתכנון והוצאה לפועל של פרויקטים להתעצמות ובניין הכוח. ישנם גם פערים משמעותיים בפעילות המודיעין של מערך הכבאות, שתוצריו נחוצים לניהול אפקטיבי של הלחימה באש״.
זמן התגובה של הכבאים נדרש להיות קצר יותר עם השנים. ״פעם הריהוט בבתים היה עשוי מעץ מלא כבד, אבל היום הכל פלסטיק וזה נשרף הרבה יותר מהר״, מסביר גורם בשירותי הכבאות. ״תוך 4.5 דקות הבית הופך להיות בלון של אש. העשן הזה גם משחרר חומרים רעילים לאוויר. האתגרים היום הם לא האתגרים של פעם. יש האצת עיור, יש עולם שלם של תשתיות תת קרקעיות, רקטות וטילים שהם כבר לא דמיון אלא מציאות שגורמת לשריפות תדירות, ולכך מצטרפים שינויי האקלים״.
אולם בשל הפערים, זמן התגובה של הכבאות היום הוא 10 דקות. ככל שזמן התגובה ארוך יותר, היכולת להשתלט על שריפה שמתקדמת במהירות נפגעת קשות.
הסנכרון בין הגופים בשטח וקבלת החלטות מהירה התואמת את המצב טעונים שיפור משמעותי. כך למשל נשאלת השאלה מי קיבל את ההחלטה להמשיך לנסוע על כביש 1 במשך שעתיים נוספות במהלך השריפה בחודש שעבר, כך שנלכדו בו בני אדם ורק בנס הצליחו לברוח מהלהבות המתקרבות. הגופים המשמעותיים בשטח – המשטרה, כבאות והצלה וחיל האוויר – עוד צריכים לסגל שיטות עבודה וסנכרון ביניהם ולפי גורמים המעורים בעבודתם, לעבוד פחות בנפרד, וברמת אמון ושיתוף פעולה גבוהים יותר.
כרוניקה של הזנחה היסטורית ועכשווית נרשמה גם ביישום תוכנית הממשלה להתמודדות עם התעצמות שריפות: אי תקצוב, חיתוך בתקציב, חוסר התקדמות – כל אלו אפיינו את השנתיים האחרונות ביישום תוכנית אזורי החיץ. הם אולי לא היו מצליחים למנוע את התקדמות השריפה האחרונה, אך הם בהחלט הכרחיים למיתון שריפות ולניהול טוב יותר של שירותי הכבאות בעת צרה. בשנת 2021 קיבלה ממשלת בנט־לפיד החלטה בשם "התוכנית הלאומית להתמודדות ומוכנות לשריפות ענק". עלות יישומה של התוכנית נאמד ב־155 מיליון שקל, בין היתר לצורך אזורי חיץ ליד יישובים ברחבי הארץ, במטרה לדלל את הצמחייה הצפופה ולמנוע התפשטות שריפות. באופן מיידי הוקצו ליישום התוכנית רק 65 מיליון שקל, אותם קיצצה ממשלת נתניהו ל־55 מיליון שקל.
מהמשרד לביטחון לאומי נמסר לכלכליסט כי בפועל הוקצו רק 27 מיליון שקל המיועדים להקמת אזורי חיץ בתשעה אזורים. זאת למרות ש־583 אזורים מופו כדי להוציא בהם לפועל תוכנית אזורי חיץ. עד היום נחתם הסכם בנושא רק עם חיפה. התוכנית מונחת זה שנים על שולחן הממשלה, אך זו לא תקצבה את הרשויות המקומיות – והן מצידן לא התקדמו בנושא.
התקנות שנדרשות כדי להגן על יישובים, ובהן בין היתר הנחיות לגבי היקף ואופי הדילול הנדרש, כלל לא אושרו עד היום בשל ויכוחים על תקציבים ועל תחומי אחריות.
