לפני קצת יותר משלושה חודשים נכנס לתפקידו הנשיא החדש־ישן של ארה"ב, דונלד טראמפ. לרגע היה נדמה שיצאנו ממה שתואר כחושך של ממשל ג'ו ביידן לאור השמש שהביא עימו הממשל החדש. ממשל טראמפ אף זיכה אותנו, רגע לפני היוולדו, בעסקה שבמסגרתה שוחררו עשרות חטופים.
טראמפ הכריז על תוכנית לפינוי תושבי רצועת עזה (אך כעבור זמן מה נאמר שדובר בפינוי זמני) והפיכת המקום לאזור נופש שיקסים את העולם. הוסר גם העיכוב האמריקאי על משלוחי תחמושת לישראל. ארה"ב ריכזה כוח צבאי עצום בטווח פעולה מאיראן והחלה לתקוף את החות'ים בתימן. בנימין נתניהו היה המנהיג הראשון שהוזמן לבית הלבן לפגישה עם טראמפ, ולכל הטוב הזה צורפו ידיעות על אודות הצוות האוהד את ישראל, המקיף את הנשיא האמריקאי.
אך הנה, בבת אחת, הכל התהפך. נתניהו הוזמן שוב, הפעם בבהילות, לבית הלבן, והכל ציפו שיהיה בידו לרכך עבור ישראל את גזירת מדיניות המכסים החדשים שטראמפ מבקש להטיל על העולם. הדבר לא קרה. במקום זאת התבשר נתניהו שטראמפ בחר לנהל מו"מ עם איראן בנושא הגרעין, ובינתיים נאסר על ישראל לתקוף את מתקני הגרעין האיראני. טראמפ גם הודיע על תמיכתו בטורקיה ועל חיבתו הרבה לרג'פ טאיפ ארדואן, יריב מר של ישראל, ואילו לנתניהו הציע לנהוג בתבונה.
השבוע הגיע טראמפ לביקור במזה"ת אך בחר לדלג על ישראל, ועוד קודם לכן התברר שטראמפ הגיע להסכם הפסקת אש עם החות'ים. ארה"ב תפסיק להפציץ אותם, והם לא יפגעו בספינות אמריקאיות. ההסכם הושג מבלי לשאול את ישראל ומבלי להתייעץ איתה. ישראל לא נכללה בו, והחות'ים ממשיכים להפגיז אותנו וגורמים נזק אדיר. בקיצור, ישראל נותרה לבדה.
ואם לא די בכל אלה, מסתבר שארה"ב מתכננת להגיע להסכם עם סעודיה, שיקנה לסעודים אנרגיה גרעינית לצורכי שלום, מבלי שהיא נדרשת בתמורה להגיע להסכם עם ישראל. התקווה להמשך הסכמי אברהם נגוזה, לפחות בינתיים.
מה קרה כאן? מה גרם למהפך הזה? ההסבר הכמעט טבעי הוא שטראמפ הפכפך. יום אחד הוא כך, ולמחרת הוא נוהג אחרת. אלא שזה הסבר פשטני מדי. הבעיה נעוצה בחולשתה המדינית של ישראל, ובמעמדה המעורער פרי המלחמה הממושכת בעזה, התמונות המופצות משם ברחבי העולם – ושלל הרעיונות הנשמעים מהממשלה ומחברי הקואליציה בדבר פינוי מרצון של תושבי הרצועה, כיבוש, סיפוח והתיישבות מחודשת ברצועה.
התמונה הכללית
שורש הבעיה נעוץ כידוע בניגוד האינטרסים החריף בין נתניהו וממשלתו לבין מדינת ישראל. האינטרס של ישראל היה ונשאר לקצר את המלחמה ככל שאפשר. האינטרס האישי של נתניהו ושל ממשלתו הוא להאריך את המלחמה כדי להבטיח את שרידות שלטונם ולהרחיקם מאסון שבעה באוקטובר. וכך נקלענו למלחמה הארוכה בתולדות המדינה.
המלחמה הממושכת בעזה גורמת לישראל נזק מדיני אדיר. תמונותיהם של ההרוגים ברצועה, ובהם ילדים וילדות, מופצות בעולם מדי יום ביומו במשך חודשים ארוכים. סיפורי האומללות של משפחות חסרות בית, של רעב ותמותת תינוקות בעזה, מופיעים תדיר בתקשורת העולמית.
אפשר להתלונן על חוסר הצדק הנעוץ בכך שזוועות חמורות בהרבה המתחוללות בסודן ובמקומות אחרים בעולם אינן זוכות לכיסוי תקשורתי דומה. בעינינו ראוי גם שתמונות החטופים ומשפחותיהם יאפילו או ימתנו את הסיקור של עזה. זה לא קורה. מזכ"ל האו"ם ואישים באונר"א, שמעולם לא אהדו אותנו, רק מחריפים את הטון נגדנו.
את הדברים הללו שומעים לא רק באמריקה ובאירופה, אלא גם בטורקיה, בסעודיה ובשאר מדינות ערב. במצב זה נפגעה קשות יכולתן של סעודיה ומדינות נוספות לדלג על הפלסטינים ולחתום על הסכמים עם ישראל, הממשיכה במלחמת עזה ומנהלת בפועל מדיניות ברוח השקפתם של בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר.
החולשה המדינית של ישראל, פרי המלחמה הבלתי נגמרת, משתקפת גם בצווי המעצר השערורייתיים שהוציא בית הדין הפלילי הבינלאומי נגד נתניהו ויואב גלנט, ובצווים של בית הדין הבינלאומי לצדק. נתניהו לא יכול לנסוע לאירופה ולשוחח עם מנהיגיה (למרבה האירוניה, מי שיכול לעשות זאת הוא הטרוריסט לשעבר מוחמד, השולט כעת בסוריה). מה גם שחלק מידידותינו באירופה מטילות עלינו אמברגו נשק.
ישראל גם לא יכולה לפנות לידידיה במפלגה הדמוקרטית בארה"ב כדי שיפעילו לחץ על הממשל. נתניהו הצליח לשבש את יחסינו עם מפלגה זו. גם יהדות ארה"ב, בחלקה הגדול, חשופה למלחמה האינסופית שאנו מנהלים ולתוצאותיה, והיא רחוקה מלהתלהב ממדיניות הימין הקיצוני השולט בממשלת ישראל.
בנסיבות אלה התלות של ישראל בטראמפ הפכה להיות מוחלטת. מלבדו, אין לנו למי לפנות ואין אצל מי להתלונן. מעולם לא היינו תלויים בנשיא אמריקאי כפי שאנו תלויים בטראמפ כיום, והוא יודע זאת. אגב לטראמפ יש חשבון פתוח עם נתניהו עוד מתקופת כהונתו הקודמת.
מעבר לכך, הוא ואנשיו ערים לתמונה הכללית. לארה"ב יש אינטרסים בסעודיה, בטורקיה ובמדינות המפרץ. טראמפ חותר לעשות הסדרים ועסקים. הוא לא ייתן למלחמה בעזה ולמדיניות הימין הקיצוני בישראל להכשיל זאת, ובמידת הצורך הוא לא יירתע אפילו מלשלם במטבע ישראלי.
הפלסטינים לא יתפוגגו
השאלה היא מה בידינו לעשות. התשובה לכך היא ראשית, להבין את חשיבות הנושא המדיני והגבולות הניצבים בפני שימוש בכוח צבאי (שגם הוא נשחק במהלך המלחמה הארוכה). שנית, לחתור לסיום מהיר ככל האפשר של המלחמה, ולהכיר בכך שדברים שיכולנו לעשות בעזה לפני שנה או שנה ורבע – קשה ואולי בלתי אפשרי לעשות כיום.
ולבסוף, עלינו להפסיק לתלות את יהבנו בהגירה מרצון של תושבי עזה. ניתן אומנם להניח שכמה אלפים ואולי עשרות אלפים מתושבי עזה ינסו להגר, ככל שיימצאו מדינות המוכנות לקבל אותם. אבל כדאי שנזכור את מגבלות ההגירה הזו, שעצם הדיבור עליה בישראל מעלה חשד שזה לא יהיה בדיוק פינוי מרצון, והתוצאה היא נזק מדיני נוסף על הנזקים שכבר נגרמו לנו.
כמו כן, הגירה למדינות המערב תגדיל בהן את האוכלוסייה העוינת לישראל. כבר היום יש לפלסטינים ולתומכיהם השפעה לא מבוטלת במדינות המערב, באוסטרליה ואפילו בארה"ב ובקנדה. השפעה זו רק תתגבר על ידי הגירה נוספת. והעיקר, הגירה כזו לא תשנה באופן ניכר את הדמוגרפיה באזור.
כאשר כבשנו את רצועת עזה בשנת 1967 היו בה כ־350 אלף איש. חלקם היגרו לאחר הכיבוש הישראלי, אולם הדבר לא מנע את גידול האוכלוסייה שהגיעה כיום לסדר גודל של כשני מיליון תושבים. זו מן הסתם תהיה התוצאה לאחר המלחמה הנוכחית. אף אם נניח שמספר העזתים ירד באופן זמני, בסופו של דבר יישארו מספיק תושבים במקום ומספרם אף ילך ויגדל.
האינטרס הישראלי מחייב אפוא להציע הסדר כלשהו לאוכלוסייה הפלסטינית. ברור שההסדר חייב להבטיח את ביטחוננו ולהיות כרוך בפירוז ובחופש פעולה לצה"ל. אולם לא ניתן להתעלם מהנושא (כדאי גם לזכור שבהסכם השלום עם מצרים חתם מנחם בגין על התחייבות לאוטונומיה לפלסטינים). הפלסטינים לא יתפוגגו ולא ייעלמו בפינוי מרצון או בדרך אחרת. מה שמתפוגג לנגד עינינו הוא הסיכוי להשתלב בהסכם עם סעודיה ועם כלל מדינות האסלאם ולהרגיע את הסכסוך עם טורקיה.
