מפתה לדון בשאלה איך הגענו, בתוך כמה חודשים, ממעמד של משמידי 90% מיכולות חמאס, מדבירי חיזבאללה ומרסקי שאריות הצבא הסורי, מעצמה אזורית ממש, למעמד של מי שמביטים בעיניים כלות איך נחרץ עתידנו מעל לראשינו.
אלא שאנו לא נתפתה לעסוק בכך הפעם, אלא רק נסתפק במשפט: סוף מעשה במחשבה תחילה. ישראל נמנעה בעקביות לדון באותו "יום שאחרי", מושג שחזר על עצמו לעייפה שוב ושוב, עד שהפלא ופלא, זה הגיע – ואז התברר שנותרנו כאותו דובון "לא-לא" מסיפורי הילדים, כשאנו יודעים מצוין למה ישראל מתנגדת, אבל נעדרי כל מושג באשר למה היא רוצה להשיג (אלא אם כן מדובר בכיבוש והתנחלות בעזה של סמוטריץ' או בחלומות האפרטהייד של בן גביר).
ראו מה אירע לנו ביממה האחרונה לבדה: יורש העצר מוחמד בן סלמאן, מדכא כל אופוזיציה (גם אם צריך לבתר עיתונאי), מוגדר על ידי טראמפ כשותף הכי חשוב של ארה"ב המזרח התיכון.
מנהיג סטייל-דאע"ש בסוריה, מוגדר על ידי אותו נשיא כ"גבר מושך" ו"בעל עבר" – למרות שהעבר הזה כולל שחיטה של דרוזים רק בשבוע שעבר.
היום נשמע לאיזה מחמאות יזכה מממן 7 באוקטובר, אמיר קטאר. וישראל? היא זאת שמואשמת על ידי בריטניה וצרפת (שראשיהן הגיעו לתמוך בישראל לאחר 7 באוקטובר), בהרעבה מכוונת של אוכלוסייה אזרחית.
עד שנדמה שלא רחוק היום שבו לא רק בכירי צה"ל, אלא כל מי שלבש כאן אי פעם מדים (כלומר כולנו, חוץ מהחרדים), יהיה על הכוונת של האג. אשרינו שזכינו.
עכשיו בואו נתכנס אל העניין הכלכלי, כי הסכומים שם פשוט בלתי נתפסים: 600 מיליארד דולר הוא ההערכה של היקף העסקאות הכלכליות שנחתמו בין האמריקאים לסעודים. רבים טוענים שמדובר בהערכת חסר, שלא מביאה בחשבון את כל ההשקעות.
