תרבות נתפסת על ידי רבים כמעין גרסה מפונפנת ויקרה יותר של בידור – משהו קליל וכיפי להעביר איתו את הזמן ולשכוח מהצרות. היא יכולה להיות גם זה, אבל היא קודם כל מראה, כלי לשיקוף וביטוי של התחושות, הפחדים, התשוקות והדאגות של יוצריה וצופיה. ובהתאם לזמנים המדכדכים שאנחנו חווים, גם המהדורה החדשה של פסטיבל הקולנוע היוקרתי בקאן הושקה בנימה מלנכולית ומודעת פוליטית. כלומר, במידת מה, פסטיבל קאן הוא אירוע של שטיחים אדומים, כוכבים נוצצים וחסויות של מותגי על, כך שאופי המחאה התאים את עצמו למאורע המפונפן. כלומר: נאומים נוקבים אך מנומסים בטקס הפתיחה, רגע אחרי שהמנחה מתבדח (בצרפתית כמובן) על יחסי במאים-שחקנים ורגע לפני שהקהל מתחיל להתנמנם על הכורסאות הרכות והמפנקות שבאולם. הכותרות מהיום למחרת, אגב, התייחסו בהרחבה דווקא לחוק חדש האוסר על לבוש חושפני מדי על השטיח האדום, אלא מה.
נשיאת חבר השופטים של הפסטיבל, ז'ולייט בינוש, התייחסה בנאומה לשלל הזוועות ומקורות האימה של התקופה והביעה אמפתיה כלפי קורבנות המלחמה בעזה משני צידי המתרס, כולל ציון החטופים שעודם בשבי חמאס. שם אחד שבלט בנאום היה זה של פאטמה חאסונה – צלמת עיתונות שנהרגה בחודש שעבר מתקיפת חיל האוויר בצפון רצועת עזה. יום בלבד לפני מותה של חאסונה נודע כי סרט דוקומנטרי אודותיה, "Put Your Soul in Your Hand and Walk", התקבל למסגרת הצדדית ACID בפסטיבל.
אורח מפורסם נוסף בטקס, זוכה פרס דקל הזהב למפעל חיים רוברט דה נירו, נשא נאום פוליטי אף יותר: "אמנות היא האמת. אמנות מאמצת גיוון. לכן היא מאיימת על האוטוקרטים והפאשיסטים של העולם", הוא אמר והמשיך להתייחסות ישירה למעשיו של הנשיא טראמפ: "הוא ביטל מימון ותמיכה לאמנויות, מדעי הרוח וחינוך, ועכשיו הוא הכריז תוכנית של 100% מכס על סרטים שהופקו מחוץ לארצות הברית. אי אפשר לשים תו מחיר על יצירתיות, אבל מסתבר שאפשר למסות אותה". את תפקיד האתנחתא הקומית לקח על עצמו קוונטין טרנטינו, שחתם את הטקס עם פתיחה רשמית של הפסטיבל בחיוך גדול, בטון מבודח ועם מייק-דרופ לסיום.
