היה לנו לא מעט מזל ליפול על חניה קרובה, בערך 50 מטר מהיעד. פסענו וגילינו פינה חמודה בסגנון פריזאי. לא בכדי קוראים למקום בשם הצרפתי המתקתק "לואיז". הבנו מיד את הקטע – בר זה לא, גם לא בית קפה ולא מזללה. זה אף לא אחד מהם ובעצם שילוב של כולם. עוד לפני שהתיישבנו התאהבנו בקונספט ובאווירה.
המלצרית שלנו, שמאוחר יותר למדנו ששמה שרי (כמו העגבניה, לא כמו המגישה המיתולוגית מערוץ 1 עם התלתלים הנצחיים), הגיעה לשולחן. כמו שרי ההיא עם הדם החם מהסבנטיז – שימו לב שאני חזק בדימויים היום – גם היא המחישה לנו שזה הרגע לאהוב. עם גישה ישירה ולא מתחנפת אבל כן אוהדת, הכימיה שלה איתנו הייתה מושלמת. זה לא מובן מאליו עם מלצרים, שלעיתים לוקים בנחמדות מעושה ושקופה, מה שקוראים בשכונה "עובד/ת בשביל הטיפ".
כך או אחרת, גם בסיועה לקחנו את הברוסקטה בייקון טלה (39 שקל), שתי ברוסקטות עם ממרח ברביקיו, עגבניה ובייקון צרוב, וכדורי פירה ומוצרלה (33 שקל), ארבעה כדורים נימוחים של גבינה משולבת בתפוחי אדמה. כמתנגד קולני למונח בייקון טלה, הופתעתי לגלות כמה טעימה הברוסקטה הזאת וכמה הבייקון טלה מזכיר בייקון אמיתי. היא לא גדולה, המנה, בהחלט לא, אבל כיפית ברמות. וכן, גם לכדורי הפירה לא היה חסר.
