האירועים, הטקסים, ההתכנסויות לציון יום השואה, יום הזיכרון לחללי צה”ל ויום העצמאות היו מרשימים, מרגשים ומפעימים. דיפלומט מערבי בכיר, ותיק ומוערך באו”ם, נכח בטקס יום השואה ביד ושם. מאוחר יותר הוא כתב לי בדואר אלקטרוני: “זה היה כל כך מרגש. אני מקנא בישראל על מעמד כזה. מדוע במדינה שלי לא יוזמים ולא מקיימים טקסים כאלו?”.
בטקסים שולבו סמלים וסממנים דתיים. העובדה שהטקס לזכר חללי צה”ל התקיים ברחבת הכותל המערבי העניקה למעמד משמעות דתית מלכתחילה. לעומת זאת, משמעות זו חסרה בטקס לציון יום העצמאות שהתקיים בהר הרצל. וזהו חוסר גדול. לשלושת המועדים יש חשיבות רבה ומרכזיות בלוח השנה היהודי־ישראלי. לכן, חובה שבאירועים הנערכים בהם יהיה תוכן דתי מודגש. צריכים ליישם בדיוק את מה שמוגדר לעיתים בלעג “הדתה של יום העצמאות”.
אם לא ידאגו לכך, הטקסים לציון הימים המיוחדים האלה יהיו בעתיד אירועים שמתקיימים מתוך שגרה, ללא כוונה מיוחדת. טקסים כאלה לא ימשכו קהל רב, וידווחו בתקשורת בקצרה, כדי לצאת ידי חובה. הם עלולים לגלוש למעמד של אירועים שוליים, שבמקרה הטוב ילכדו רק את תשומת ליבם של אזרחים ואזרחיות שיש להם נגיעה אישית או משפחתית ישירה לקורבנות השואה ולחללי מערכות ישראל.
גם חכמי התלמוד חששו מהידרדרות של חגים, מועדים וימי אבל למעמד של ימי שגרה. הם עסקו, אפשר לומר באופן אובססיבי, במאמצים להסביר, לתעד ובמיוחד להנציח לדורי דורות את החגים, לשמור ולבצר את משמעותם ואת סיבותיהם. לכל חג ומועד הם הקדישו מסכת מיוחדת (להוציא את חג החנוכה, שמוזכר בגמרא בעמודים אחדים). התנאים, חכמינו זכרם לברכה, הצליחו במשימתם הצלחה מלאה. גם אם לא כולם מקיימים כיום את מה שהתנאים כתבו ותבעו – החגים והמועדים חיים וקיימים, נושמים ומנשימים.
המשימה המוטלת עלינו אינה קלה או פשוטה, אבל היא בהחלט מעשית, ניתנת לביצוע. בראש ובראשונה צריכים אנשים – גדולי תורה, רבנים, אישי רוח – לשבת בצוותא, לדון, לשקול ולהחליט איך לנסח, להסביר ולתעד את הדברים באופן שינציח לדורות הבאים את משמעותם של יום השואה, יום הזיכרון לחללי צה”ל ויום העצמאות. המטרה היא לכתוב ולפרסם ספר או ספרים שיכללו צווים, נוהגים ונהלים בעניין הדרך שיש לקיים בה את המועדים האלה – לא רק בצפירות, לא רק בהדלקת משואות ולא רק בנאומים נמלצים של פוליטיקאים.
