ג'יטה מונטה כיכבה כיוליה בהצגת "רומיאו ויוליה", כפורציה ב"הסוחר מוונציה", כגרושה ב"מעגל הגיר הקווקזי", כליידי מקבת" ב"מקבת" וכאמנדה ב"ביבר הזכוכית", וקנתה את עולמה בתפקידיה במחזות חנוך לוין, ביניהם פופצ'ה ב"יאקיש ופופצ'ה", המלך ב"כריתת ראש" וככה-ככה ב"הרטיטי את לבי". ברם, כעת, בגיל 78, כשהיא חולה וזקוקה לתרופות, נרתמים למענה עמיתיה בתיאטרון באירוע-הצדעה, שייערך בקאמרי ב-7.6 וכל הכנסותיו יועברו אליה.
אגדת מונטה החלה להירקם ברומניה, ארץ הולדתה, שם דרך כוכבה בגיל צעיר. סלידתה ממשטר צ'אושסקו הביאה אותה ואת בעלה הראשון, השחקן אלכס מונטה, לערוק ב-70' תוך ניצול מסע הצגות באיטליה של התיאטרון הלאומי הרומני כדי לברוח לישראל. בגין המהלך הדרמטי הזה היא נדונה שלא בפניה ל-15 שנות מאסר.
בהגיעה ארצה, פתח בפניה עודד קוטלר, אז מנהל תיאטרון חיפה, את שערי תיאטרונו, כשבשמונה שנותיה בו התגלתה ככוכבת בשלל תפקידים, ביניהם אניה ב"גן הדובדבנים", שפרה ב"ליל העשרים" ובילי ב"רק אתמול נולדה". במיוחד אני זוכר את הופעתה המרגשת דאז כיוליה בהצגה השייקספירית "רומיאו ויוליה", שבה ביים מולה גזה פרטוש, הבמאי מהונגריה, את מוני מושונוב הצעיר כרומיאו. מושונוב, אגב, יהיה בין משתתפי אירוע ההצדעה למונטה ב-7 ביוני עם חבריו ב"זהו זה" כולל, כמובן דב'לה גליקמן, שהיה בן-זוגה במשך 30 שנה.
הצלחתה בחיפה הביאה ב-78' למעבר שלה לתיאטרון הקאמרי, שבו כיכבה 30 שנה. בין תפקידיה שם, לבד מבהצגות חנוך לוין, היו סוניה ב"הדוד וניה", אנה ב"אנה כריסטי", ארקדינה ב"השחף" וקוראז' ב"אמא קוראז'". פרט לשני תיאטרונים אלה, מונטה כיכבה בשנות ה-90 בהבימה בהצגות "הילד חולם" ו"כריתת ראש".
ב-2007, לאחר שהיא הלהיבה את הקהל בדמות ככה-ככה בהצגת לוין המעולה "הרטיטי את לבי", יצאה השחקנית עטורת הפרסים לדרך עצמאית, כשמיכאל גורביץ', אז המנהל האמנותי של החאן, גילה אותה לקהל כבמאית מבריקה ומקורית במספר הצגות שביימה בתיאטרונו ועד אז טרם הוצגו בארץ.
לקראת אחת מהן, "משחק של אהבה ומזל", מאת מאריבו, בן תקופתו של מולייר, ערכתי עמה ראיון מקיף בקיץ 2012, שחלקים ממנו מובאים בזאת.
"כשאני מביימת, אני משחקת בחזרות את כל התפקידים באיזשהו אופן בראש", סיפרה. "אמנם אני לא מדגימה לשחקנים מה בדיוק עליהם לעשות, אבל אני אחראית לכל המרקם שנקרא הצגה. אם תשאל אם לפעמים הייתי רוצה להצטרף אליהם על הבמה, אז לא. זה שלהם, לא שלי. מה שכן בהיותי שחקנית זה עוזר לי במלאכת הבימוי".
הבימוי היה חלום חייך?
"לא, אין דבר כזה 'חלום חיי'. לא זוכרת משהו שהעסיק אותי כחלום חיי. אני לא שייכת לקבוצה הזאת. אצלי זה לא מימוש חלום, אלא המשך טבעי למה שעשיתי עד כה".
האם מצאת בבימוי קסם שלא מצאת במשחק?
"כאן האחריות מאוד גדולה. מעבר למשחק שבו התנסיתי וממנו אני באה, אני לוקחת על עצמי יותר דברים, כולל הפקה, מוזיקה, תנועה, הכל, בעוד שכשחקנית אני אחראית רק לתפקיד שלי, לא יותר".
כלומר, כשהבמאים שברו את הראש איך לעשות מה, היו לך חיים קלים כשרקדת לצללי החליל שלהם.
"אצלי זה אף פעם לא היה ככה. עם הבמאים הטובים ביותר שאיתם עבדתי היה לי שיתוף פעולה ודברים נוצרו ביחד. כשזה קורה, זה נפלא. אני מקווה שזה קורה בהצגות שאני מביימת וזאת לא עבודה טכנית. אני באה מוכנה מהבית, אבל כשניגשים לעשייה, אני לא שוכחת שהם בשר ודם ויש להם אופי והתנהלות משלהם, כמובן גם רצונות משלהם. כי בלי שיתוף פעולה מלא זה לא ייצא".
30 שנה שיחקת בקאמרי ולא הציעו לך לביים?
"פה ושם ניסיתי לרמוז, אבל בסופו של דבר הגעתי למסקנה שבתור תיאטרון גדול זה לא המקום שבו אוכל להעלות כזה רעיון. חוץ מזה אף אחד לא אמר שכולם צריכים לביים".
האם כשניצבת לראשונה כבמאית בפני שחקני החאן, זה היה לגבייך בבחינת דבר מובן מאליו?
"שום דבר לא מובן מאליו; הן בחיים שלי ובוודאי ובוודאי שבתיאטרון. כשמסתמן משהו כמובן מאליו, אני משתדלת לעצור ולא ליפול למלכודת הזאת. אני מודה שאז ההתרגשות שלי מולם גבלה בהיסטריה. הייתי כמו תלמידה ב…כיתה א'".
אם עד שבאת לא הוצגו בארץ 40 מחזותיו של מאריבו, מה זה אומר על התיאטרון הישראלי?
"שייקספיר, לדוגמה, כתב הרבה יותר מ'אותלו', מ'המלט' ומ'רומיאו ויוליה', אבל בארץ נוהגים ללכת על בטוח. אולי זה מצביע על חוסר אומץ וחשש להתמודד".
מה היה בינך לבין חנוך לוין, שהביא אותו לביים אותך בשבע מהצגותיו?
"עבדנו מאוד טוב ביחד. כנראה, היינו השראה גדולה אחד לשני. ככל שהכרתי את חנוך, אני לא חושבת שהוא היה חוזר אלי שוב ושוב אם לא היה אוהב לעבוד איתי".
לאן נעלמה לנו השחקנית ג'יטה מונטה?
"היא לא נעלמה. נראה שאמצא את הדרך לחזור לבמה".
(היא לא מצאה…)
לא חסר לך המשחק?
"תמיד חסר ולא חסר. זה בא ביחד. אני לא מאמינה בשחור ולבן. זה מורכב, מעורבב ומלא גוונים. במעבר לבימוי לא יצאתי מהתיאטרון, אלא נכנסתי באומץ רב יותר עמוק".
איך הקדמת לצאת לגמלאות אחרי תפקידים גדולים כאמא קוראז' ואמנדה ב"ביבר הזכוכית"?
"אני העליתי את הנושא בקאמרי ונפרדנו. מסתבר שרציתי להיחלץ מאיזושהי שגרה, לאחר שאף פעם לא ממש טעמתי מהחופש מאז שבאתי הנה ממדינה קומוניסטית כפי שהייתה רומניה. הרגשתי רצון להשתחרר. כך אולי יותר קשה, אבל גם פחות מתסכל".
לא לקחת סיכון שאולי תיאלצי להסתפק בישיבה בבית עם חתולייך?
"הכול סיכון. וכשהייתי קבועה בקאמרי, זה לא היה סיכון? גם אז היו זמנים שבהם ישבתי בבית ולא הבנתי למה".
כשאת רואה מה שקורה בתיאטרון הישראלי, האם זה מסב לך אושר?
"זה מעציב כמו הרבה דברים מהותיים שקורים בארצנו וגורמים לי להיות מאוד עצובה. הרי מה שקורה בתיאטרון הוא ראי למה שקורה מסביב, כשיש הצפת-יתר של הבידור. אסור לשכוח שכל מה שקשור לאמנויות זה כרטיס הביקור של מדינה טובה ושפויה".
