ואז, שש-עשרה שנה לאחר שאבי עזב, נפל דבר. תשע בערב, אני אוכל ארוחת ערב עם מאי, הטלפון מצלצל ועל הצג מופיע מספר ארוך. מן העבר האחר נשמע קול נשי רך. היא דיברה אנגלית במבטא בריטי כבד. היא אמרה את שמי ובסוף הוסיפה סימן שאלה, כמו מוודאת שהגיעה אל האדם הנכון. אמרתי "כן" בעברית ומייד עברתי לאנגלית.
היא שאלה, "האם אתה מכיר את אוריאל (היא ביטאה את השם יוריאל) פארן?"
השתהיתי קצת ואמרתי, "כן." שמעתי את קולי מגיע מרחוק, וכשהסתכלתי על מאי היא נראתה לי מטושטשת.
"אני יכולה לשאול מה הקשר שלך אליו?" האישה שאלה ואני עניתי, "אני הבן שלו," וכמו מטומטם הוספתי, "הוא אבא שלי."
מאי הפסיקה לאכול ונעצה בי עיניים סקרניות, עדיין מעורפלת.
האישה אמרה, "לא הצגתי את עצמי. שמי ד"ר פיונה לוקהארט, ואני רופאה בבית החולים הפסיכיאטרי רן – שמאוית WREN – בצפון לונדון. צר לי לבשר לך שאביך, יוריאל פארן, הלך לעולמו לפני יומיים. אני משתתפת בצערך."
חיכיתי לשמוע את ההמשך אבל הבנתי שהיא השתתקה כדי לאפשר לי להגיב. לא ידעתי מה לומר. בחרתי באפיק המעשי. "הוא… הוא נתן לכם את המספר שלי?" שאלתי, מתעלם מכך שהמספר שלי התחלף כבר פעמיים מאז היעלמותו.
"לא. למעשה לא היה לנו מושג מי הוא עד שהגיע לידינו מסמך כלשהו ובו הופיע השם יוריאל פארן. מאחר שהמסמך כתוב בעברית – הפעלנו קשרים ובסופו של דבר, לאחר שאימתנו את זהותו, חיפשנו קרובי משפחה. ניסינו ליצור קשר עם רונית פארן, אבל היא לא ענתה. ואז התקשרנו אליך. אני יכולה להגיד לך שבילינו שעות ארוכות במאמץ לאתר קרובי משפחה מדרגה ראשונה של מר פארן."
אימא שלי. הם ניסו להשיג אותה אבל היא לא ענתה. "בית חולים פסיכיאטרי, אמרת?" שאלתי.
"כן. הוא שהה אצלנו שישה ימים." שתקנו דקה ארוכה. בסופה היא כחכחה בגרונה ואמרה, "לאחר חקירת המשטרה…"
קטעתי אותה. "משטרה?"
"כן. מר פארן שם קץ לחייו. אחת האחיות הגיעה לחדרו, צעקות מהמסדרון הסיחו את דעתה והוא ניצל את ההזדמנות, חמק מהחדר בריצה וטיפס במדרגות אל גג המבנה. למרבה הצער, האחות והמנקה במסדרון לא הספיקו להשיג אותו."
העובדות היו כל כך משונות, כל כך אחרות. כמעט ביקשתי ממנה לבדוק שוב את שמו. "והמשטרה…?" שאלתי.
"כל מוות לא טבעי נחקר על ידי המשטרה. למרות שבמקרה הזה, האחות והמנקה שהצטרפה אליה היו עדות לקפיצה של מר פארן מהגג."
"אני מבין," אמרתי, למרות שלא הבנתי כלום.
היא שוב כחכחה בגרונה ואמרה, "רצינו, אם זה אפשרי, שתגיע אלינו כדי לזהות את הגופה. וגם כדי לדאוג לסידורי הקבורה. אנחנו לא יודעים אם הוא רצה להיקבר באנגליה, למרות שאין לו מעמד של אזרח או תושב פה, או בישראל. יש הליך חוקי…"
שוב קטעתי אותה. "אני צריך לדבר עם אימא שלי."
"אין בעיה," היא אמרה. "אני מניחה שיש לך המון שאלות. אשמח לשוחח איתך או לחלופין לתת לך את הפרטים של איש הקשר דובר העברית של בית החולים, מר חנן אלסיף, שמעורה בכל השתלשלות העניינים."
הודיתי לה ורשמתי את הפרטים. "אחזור אליכם בהקדם," אמרתי.
אני לא יודע אם מה שקרה לי בזמן שדיברתי עם ד"ר לוקהארט תואם את ההגדרה של חוויה חוץ-גופית. אולי אני קצת מבלבל בין מונחים. אני רק יודע שברגע שהיא אמרה את שמו של אבי שמעתי את קולי כמו ממרחק וגם ראיתי את עצמי מהצד, כאילו הייתי מאי או נוכחות נוספת בחדר. ומה שהבהיל אותי כל כך היה שגם לאחר שסיימתי לדבר עם הרופאה הבריטית עדיין המשכתי לראות את עצמי מהצד: כשקמתי מהכיסא והתחבקתי עם מאי, וכשהלכתי להתקלח, וכשעישנתי כמו משוגע, וכשיצאתי למרפסת ובהיתי בירח המלוכלך שבשמיים. חשבתי שבטח עד הבוקר אחזור לעצמי, ורק כעבור שלושה ימים התחלתי להתרגל לחוויה הלא מוכרת של להיות בשני מקומות בעת ובעונה אחת, גם אם שני המקומות קרובים זה לזה.
השיחה עם אימי הפתיעה אותי. במקום להתקשר נסעתי אליה ודפקתי בדלת. היא הבינה מהבעת פניי שמשהו קרה. אמרתי לה שיש לי חדשות רעות, וכשהיא הזמינה אותי להיכנס שמשון צץ מאחוריה ואני סימנתי לה שתצא. "אל תהיה ילד קטן," היא גערה בי והבהירה לי שאין לה מה להסתיר משמשון. לאחר שסיפרתי לה על שיחת הטלפון כמעט העפתי כרית על שמשון, שלא הפסיק למלמל "וואו" ו"לא ייאמן". אימי סיננה "מספיק" קצר רוח, והוא התנצל והשתתק. היא בהתה בי, ובזמן שסקרתי כמה קמטים חדשים באזור העיניים שלה היא אמרה, "אז מה, עוד פעם נוסעים לשם?"
"את לא חייבת לבוא…" אמרתי, ומייד התחרטתי על עזות המצח.
"זה מלא סידורים," התערב שמשון. "צריך לפנות לשגרירות, ומארגנים ארון, ויש חברות שמטפלות בכל סידורי הקבורה, את יודעת, ההטסה לארץ ו…"
"מה פתאום הטסה לארץ?" היא ענתה. חיכיתי. "אוריאל לא רצה לחיות פה. אז בטח שהוא לא רוצה לבלות עוד נצח פה."
"את מתכוונת…?" הוא שאל במקומי.
"אני יודעת, זה בטח עסק יקר, אבל זה נראה לי פשוט והגיוני יותר." היא הניחה יד על כתפי ואמרה בנימה שנועדה להדוף כל רמז להתנגדות, "נארגן לאבא שלך קבורה באנגליה."
הנהנתי. ורק כששמשון יצא מהחדר (הוא הלך לחדר השינה וניחשתי שהוא בודק בגוגל תעריפי קבורה בבריטניה) אימי התחילה לבכות. זה לא היה פרץ בכי היסטרי או אפילו התייפחות; בכי חרישי ומשפט שהבהיר לי את פשרו, "סוף סוף אנחנו יודעים."
שלושה ימים לאחר שיחת הטלפון ההיא טסנו שלושתנו ללונדון. בהתחלה לא רציתי ששמשון יצטרף אלינו כי מבחינתי היה מדובר בעניין משפחתי פרטי, אבל אימי טענה ששמשון התעקש לבוא איתה כדי להעניק לה תמיכה רגשית, ולאחר ששאלתי אם זה הכול היא חייכה בביישנות ואמרה שהוא מעוניין לעזור. הבנתי שהיא דיברה על סידורי הקבורה היקרים, וחשבתי שבטח יש איזה פרק באחד מכּתבי פרויד על בן הזוג החדש שמוכן לממן את קבורתו של בן הזוג הקודם כדרך לחתום את הפרק ההוא בחיי רעייתו אחת ולתמיד.
שמשון היה הסחת דעת מצוינת, נטע זר עם נוכחות קומית בעל כורחו, אנטיתזה מושלמת לאבי. וכשמחשבתי נדדה ממנו בחזרה לאבי מייד השתלטה עליי קדרות איומה, ושיערתי שהסוף העגמומי של סיפור חייו העיד לבטח על דברים קשים מנשוא שהתרחשו לפני כן; דמיינתי את האיש שזכרתי מנעוריי קופץ מגג בית החולים הפסיכיאטרי ולהפתעתי חשתי תחילתה של אשמה, כאילו לא עשיתי מספיק כדי למצוא אותו, וגרוע מזה, כדי למצוא את עצמי על הגג ההוא ולהניא אותו ממעשה הטירוף. אהבתי את האיש שזכרתי, ולא היה לי מושג אם נקיפות המצפון היו אמיתיות או איזה כורח מלאכותי, למקרה שמישהו צופה בי וקורא את מחשבותיי.
לא זכרתי את הפעם האחרונה שראיתי אותו, אלא סתם פעם אחרת שהוא יצא מהבית. וכשניסיתי לברר מה הזיכרון האחרון שלי ממנו, זכרתי אותו דופק בדלת חדרי ומביא לי מגש עם טוסט וכוס בירה שחורה. אמרתי לו "תודה" וכבר עמדתי לסגור את הדלת, אבל הוא שאל אם הוא יכול לשבת איתי קצת. הוא ישב בקצה המיטה שלי, הסתכל סביבו ואמר, "שלא תחשוב שאני לא מבין." שתקתי. הוא חייך ואמר, "אני חושב שרוב האנשים היו רוצים להסתגר באיזה חדר ולא לצאת משם. בשביל מה בכלל לצאת, אם יש לך כל מה שאתה צריך?" המשכתי לשתוק. רציתי שהוא ילך. "אבל תאר לך שכולם היו נשארים בחדרים שלהם. זה היה נורא משונה, לא?"
נפלט לי חיוך, והוא צחק את הצחוק השקט שלו ואמר, "מאה ארבעים ושתיים." חיכיתי, ולא יכולתי להפסיק לחייך – זה היה משהו שהוא עשה עוד כשהייתי ילד קטן ושתמיד הקסים אותי. ואז הוא דיבר כמו רובוט, "מספר הימים ששרטה אותי החתולה של דודה ויוויאן. מספר הספרים שקראתי בכיתה ו' לא כולל החופש הגדול. מספר הפעמים שאכלתי שוקולד מריר עד שהבנתי שזה לא עושה לי טוב. מספר השערים שהבקעתי כל חיי. מספר הפעמים שהתנשקתי עם אימא שלך עד שבאת לעולם. מספר התקליטים שרכשתי לפני שעברתי לדיסקים. מספר הפעמים שהייתי בסינמטק. מספר התלמידים שעברו את המבחן האחרון שלי. מספר הפעמים שקיבלתי דוח עד שנפטרתי מהמכונית. ו…?" שאל בקולו הרגיל כבוחן אותי. משכתי בכתפיי והוא התפלא ואמר, "מספר הימים שאתה מסתגר בחדר, מינוס שירותים ומקלחת."
הרצנתי. הרגשתי שהוא תפס אותי על חם. קיוויתי שהוא לא יגיד משהו כמו "מספיק, לא?", אבל לשמחתי הוא קם מהמיטה, אמר "בתיאבון" ויצא. ידעתי שהספירה נועדה להבהיר לי שהוא רואה אותי גם אם נדמה לי שאני בלתי נראה. ובמטוס, כששִחזרתי את הפעם ההיא, לא היה לי ספק שזה לא היה הזיכרון האחרון שלי ממנו אלא זיכרון שבחרתי להבליט מעל כל האחרים. "מאה ארבעים ושתיים," מלמלתי רגע לפני שנרדמתי.
