"אחרי השמש" מאת עמית זרקא: ביקורת ספר

פנים רבות לכאב, ובספר הזה לדאבון הלב יש לו פנים גבריות מאוד. בוטות. גסות. בהמיות. זרקא לא טורחת לפזר שום אבקת פיות או סוג של מילים עם עטיפת צלופן צבעונית שתרכך חלילה את הרושם המתקבל:ֿ

מתווך הדירות האלמן בן ה 58ֿ שנפגש איתה בדירה טחובה באמצע אלנבי, ובסוף חתימת החוזה רוצה להיכנס אליה, לארבע עשרה שניות ודי.ֿ
"הנה מכאן, את אפילו לא צריכה להתפשט. ארבע עשרה שניות וזהו. מה אכפת לך…" (עמוד 25, תחילת הסיפור "ספירות" – אולי אחד החזקים בספר. סיפור שזכה בפרס הסיפור הקצר של עיתון "הארץ")ֿ.

והגבר שנלחם על עובר "שהביא לי בכוח". והמפיק הבן זונה. זרקא לא בוחלת במילים וטוב שכך.ֿֿֿ אבל אסור שנשכח. זרקא פועלת וכותבת בתוך העולם של הפסוק, ולכן גם החלק השני, אפילו אם הוא נשמט ולא מופיע, עדיין מצלצל וקיים – צמאה לך נפשי. כמה לך בשרי.ֿֿ

זה הסוד של הספר הכל כך יפה הזה. לרגע לא נשמטת ממנו הכמיהה לסוג של גאולה, אם תרצו, למרות שגאולה היא מילה גדולה ומעט משומשת מדי לאחרונה.ֿ גאולה שבלעדיה, כפי שהיא כותבת לקראת סוף הספר, "הנפש לא מחזיקה את התהום…"

ויש פה עוד עניין שחשוב קצת להרחיב עליו:ֿֿ לפעמים, בספרים שאני קורא, יש נטייה להפוך את הזיכרון לסוג של קישוט. בטח כשמדובר בסוג כזה של ממואר, כלומר ספר שנשען ברובו על זיכרונות ילדות ופיסות כאלה ואחרות של המציאות. במקרים הפחות מוצלחים יש נטייה אפילו לפרכס את הכתוב ולהוסיף קצת "חנדעלך" – לייפות או להפך, גם להעצים. "לזעזע", "להרעיד את אמות הסיפים".ֿֿֿֿ

כמו רונית מטלון, הסופרת שהלכה לעולמה לפני כמה שנים, גם זרקא מצליחה לטפל בחומרי המציאות הקשים שהיא מעלה במידה לא מבוטלת של קשיחות, ומבחינתי לפחות יש בזה מעלה גדולה.ֿֿ קל מאוד, אני חושש, לגלוש לאיזה סוג של כתיבה סנסציונית ויפה שהיא מצליחה להימנע מזה.ֿֿ

יש בספר לא מעט חזרות בעלות אופי תיאטרלי – הגבר הזר שבא ומתדפק שוב ושוב על הדלת (ומהדהד כמובן את עניין החדירה והפלישה אל המרחב המוגן והלא מוגן של הגיבורה), ומצד שני, ובהיפוך גמור כמובן, שבע מאות הילדות באולפנה בטבריה, שחוזרות שוב ושוב ומתפללות לה'.ֿֿ

לניסיון לחדור ולהבקיע יש אם כך שני צדדים – למטה, לגוף האנושי הלא מוגן, וגם "למעלה". בניסיון לאחוז בשולי הקדושה.

פה ושם יש לזרקא נטייה לחזור על הדפוס הזה של השבירה והקיטוע הטקסטואלי, ובמקומות הפחות מוצלחים, שהם מועטים מאוד כמובן, יש חשש שזה יכול להפוך גם לסוג של מניירה ספרותית, אם משתמשים בזה באופן פזרני מדי. אבל רוב הזמן ניצב לפנינו טקסט חזק מאוד, שחורט את רישומו בנפש גם שעות רבות אחרי סיום הקריאה.ֿֿ