הוא כמובן מבטל כל ניסיון להיסחפות, ומתכנס בסופו של דבר, בתחילתו בעצם, לדיבורים על אוכל. מבחינתו, זאת פיתה הגיונית לגמרי לבוקר (ולבוקר בלבד, רק לשעתיים, כי אחר כך בלתי אפשרי להרים אותה עם הלחץ והספייס), "סטייק אנד אגס כזה", הוא מסביר, "אבל קצת יותר ישראלי, קצת יותר שלנו".
כשהוא מפרט, זה תופס אותך לא מוכן, אבל קשוב ואז מסכים לחלוטין. "פיתה ענן, ברור שטעימה כמו שהיא, לא? חביתה, הכי טעים. פיתה עם חביתה, יש יותר מזה? פיתה, חביתה, טחינה, חריף ועמבה? הכי כיף ככה. עכשיו תוסיף לחביתה קצת שווארמה. וזהו. יש לך את זה". מה לא ברור.
במבחן התוצאה, אתה מרגיש שאינך צריך לאכול אחרי המונולוג הזה. בפועל, אתה מביט בפיתה המדוברת בחשש, ומתחיל. החשש הזה מסתיים בבת-אחת.
השווארמה איננה אימתנית-כמותית ולא משתלטת על הסיפור, משמשת כמעט כשוברת שגרה של צמד הביצים, ושומרת על אותו איזון סטייק אנד אגס שנתן לו השראה. בניגוד למה שחשבתי מרחוק, הכול עולה ביחד על הפלאנצ'ה, מחכה קצת בסבלנות, ואז מגולגל בחום הלוהט, מקבל שכבה חיצונית דקה ושחומה, ומוכנס אחר כבוד לכיס הבצק המאודה. אז, כמו בסיפורי אגדות שרוצים עוד סוף טוב אחד, הוא שם מלמעלה פיסות קטנות של שומן מהשווארמה שאף הן נצרבו על המשטח לקראנץ' פרובוקטיבי. הוא קורא להן שטרויזל ומחבר אותן לאפקט שנותן בייקון טוב לכריכים טובים. אלוהים ישמור.
