התסכול ההולך וגובר מצד מארגני המחאה, ובהם גם המטיפים למרי אזרחי, מכך שכל פעולותיהם אינן מערערות את יציבות הממשלה ואינן מקצרות את ימיה – גורם למאמץ קדחתני בחיפוש אחר עילות חדשות לשסעים בחברה. הניסיונות לשדל את ראש השב"כ, רונן בר, למרוד במלכות – לא צלחו. המאבק נגד הצעת החוק לפיצול תפקיד היועמ"ש והפרדתו מהתביעה הכללית – לא גייס המונים. הניסיונות לשלב את המאבק לשחרור החטופים עם המחאה להפלת הממשלה זוכים רק להצלחה חלקית. לא כל משפחות החטופים רוצות גם בהפלת הממשלה.
הקריאה להקמת ועדת חקירה ממלכתית זוכה לתמיכה ציבורית רחבה (גם של כותב שורות אלו), אך קריאה זו כשלעצמה אינה מוציאה רבבות לרחובות. לאחרונה שוב נרשמו כמה ניסיונות להצית מחדש את מדורת הסרבנות. אך הקריאות מהשוליים הקיצוניים שלא להתגייס למילואים או שלא להתייצב גם לשירות סדיר – התקבלו ככלל בגינויים לרוחב הקשת הפוליטית.
כדי להחריף את המאבק שמענו גם קריאות למרי אזרחי. אהוד ברק היה מהקולניים ביותר. קריאות למזכ"ל ההסתדרות להשבית את המשק כחלק ממרי כזה – לא נענו. השבתת מקצת מערכת החינוך ומאות רופאים ששבתו היו אולי ניסיונות לרתום את המאבק נגד קיצוצי השכר לעגלת המחאה. אפשר שאפילו חלק מהשובתים אינם מודעים לתפקידם במשחק הזה.
פרופ' יצחק זמיר, שהיה היועץ המשפטי לממשלה ושופט בית המשפט העליון, כתב מאמר ("הארץ", 2 במאי 25') שבו ניתח את ההבדלים בין מחאה חברתית למרי אזרחי. מחאה חברתית הכוללת "עצומות, הפגנות, מצעדים, סירוב להתנדב או לתרום לשירותים ממשלתיים, לרבות צבאיים", היא בעיניו "במסגרת החוק" גם בזמן מלחמה. הימנעות מסיוע לצה"ל במלחמה היא אולי "חוקית", אבל ודאי מצחינה. גם מרי אזרחי המפר את החוק – כשר בנסיבות מסוימות.
משום מה סבור זמיר שהמחאה והמרי אינם מכוונים להפלת הממשלה. כנראה שהוא לא היה בהפגנות. זמיר מסביר כי המחאה כולה "חוקית" – אך במרי אזרחי כלולות הפרות חוק, ובכללן "חסימת דרכים, מניעת כניסה למשרדים או למוסדות מסוימים, כניסה בלתי מורשית למשרדים או למוסדות כדי לשבש את עבודתם, אי־תשלום מיסים, סירוב לקיים הוראות או פקודות, שביתה או השבתה".
זמיר מזכיר דמוקרטיות שמחאה התקיימה בהן גם בעת מלחמה: בארה"ב נגד מלחמת וייטנאם, ובצרפת נגד המלחמה באלג'יריה. בכל הכבוד, כבודו: דוגמאות רעות. ארה"ב וצרפת היו מעורבות במלחמות בארצות זרות הרחק מגבולותיהן, לא במלחמת קיום בתוך המדינה ובגבולותיה. הווייטקונג לא ירה טיל בליסטי לנמל התעופה בניו יורק, ואלג'יראים לא טבחו מאות צרפתים באדמת צרפת.
אם אפילו סירוב פקודה במלחמה עשוי להיות "כשר" כדי להגן על הדמוקרטיה, וכך גם "כניסה למשרדים או למוסדות מסוימים כדי לשבש את עבודתם", קשה להבין מדוע כניסתם של מפגינים (ובהם חברי כנסת) לשדה תימן ובית ליד עלתה לדרגת "סוף הדמוקרטיה", בייחוד מצד תומכי המחאה והמרי. בעיני זמיר, הסיבה החזקה ביותר למרי אזרחי היא "איום ממשי למוטט את הדמוקרטיה ולהחליפה במשטר מסוג אחר". מדינת ישראל, כידוע היטב לפרופ' זמיר, היא מדינה יהודית־דמוקרטית. זו אינה חשובה מזו. האם יכשיר מרי אזרחי גם במסגרת מאבק על שמירת דמותה היהודית של מדינת ישראל? ומי יקבע מהי "יהודית"?
ב"כלכליסט" התפרסמה לאחרונה סדרת מאמרים במסגרת "מדריך לחילוני החרד". גם היא בעיניי חלק מהמאמץ למצוא עוד מישורי חיכוך ופילוג ולגייס קהלים נוספים למחאה המקרטעת. על רקע השתמטות רוב החרדים, במימון המדינה, משירות צבאי – קל להדליק את הציבור החילוני למאבק כזה. זהו פצע פתוח ומדמם שחובה לטפל בו, באמצעות סנקציות דרקוניות אישיות ומוסדיות, כלפי מי שאינו מתגייס.
אבל מעבר למאבק בהשתמטות, נעשה בסדרת מאמרים זו ניסיון לגייס את החילונים למלחמת תרבות. העורך של מוסף סוף השבוע של "כלכליסט" אמיר זיו הצהיר לאחרונה כי נשבר לו. נשבר מ"הלוואי שיהיה נס והחטופים ישובו, מהפרשת חלה, מהשם יתברך תמיד אוהב אותי… מהנחות תפילין פומביות… ממסעדות שננעלות בשבת ביוזמתן ומוציאות מהתפריט אוכל טרף… מהתמסרות של חילונים לאיזו מסורתיות אינסטנט…" (מי שהיה כותב כך על מנהגי מוסלמים היה מוקע כגזען ואסלאמופוב).
זיו חש כי "המרחב החילוני התרבותי, הקולינרי, המוזיקלי, הפיזי, הולך ומצטמצם — ומרצון. לא בכפייה…". ואחרי שהוא מוקיע כצבוע כל "חילוני" שמעז להזדקק לסממנים מסורתיים יהודיים, הוא מגיע למסקנה הנחרצת: "קו ישיר מחבר בין מסורתיות מתחזקת ללאומנות מתחזקת. שתיהן משתמשות באלוהים כנימוק קשיח לאימפריאליזם — בכיכר דיזנגוף או בעזה". הנה כי כן יצא המרצע מהשק. מלחמת התרבות נגד סממנים יהודיים במדינת ישראל היא בעיני הכותב חלק ממאבק נגד המלחמה, כלומר נגד ממשלת ישראל שמובילה אותה.
בעיני הציבור הדתי במדינת ישראל, דווקא תמונת הראי מתקיימת. מדינת ישראל מתחלנת והולכת, מאבדת את הצביון היהודי שלה. תחבורה ציבורית (חלקית) מתקיימת בשבתות. מונעים הקמת בית כנסת בשכונה "חילונית". מכירים בנישואים מנוגדים להלכה, בגיורים שאינם כהלכה. עסקים פועלים בשבתות ובמועדים, מגדלים חזירים ומוכרים את בשרם, מציגים בפומבי חמץ בפסח.
במגילת העצמאות נזכרת שוב ושוב "מדינה יהודית בארץ ישראל". הכל יודעים (או מתיימרים לדעת) מהי דמוקרטיה, אך לא מסכימים על מהי "יהודית" ומה מחייבת הגדרה זו. אלו המבקשים מישור חיכוך במלחמת תרבות נגד היהדות קובעים כי היהדות שלהם היא גנטית בלבד או לכל היותר – אוסף ערכים אוניברסליים־מערביים שאין בהם דבר יהודי ייחודי.
מאמר אחר באותה סדרת חינוך לחילוני החרד נכתב בידי ההיסטוריון פרופ' אביעד קליינברג. במאמר שכותרתו "תהיו איזה יהודים שבא לכם להיות" הוא קובע: "האורתודוקסיה המודרנית צמחה יחד עם תנועת ההשכלה, ואין לראות בה את היהדות האותנטית. היהדות האותנטית היא מה שיהודים עושים".
אלפיים שנה עשו היהודים בגלויות בדיוק מה שעושים היום "דתיים" או "חרדים". מי שלא עשה כך – התבולל, המיר את דתו, ונשר מהעם היהודי. מאות אלפי יהודים, "אותנטיים" כהגדרת ההיסטוריון, המירו את דתם לאורך ההיסטוריה. האם זוהי "היהדות האותנטית"? קליינברג מזכיר את פרשת "האח דניאל", נזיר כרמליטי בן לאב יהודי ואם נוצרייה שדרש להירשם בישראל כ"יהודי נוצרי". בג"ץ שלח אותו בחזרה למנזר שלו, כי עם ישראל הוא צירוף ייחודי בעולם ובהיסטוריה של דת ולאום. אין, לא היה ולא יהיה קיום ל"יהודי רק על פי הלאום" או ל"יהודי רק על פי הדת".
הניסיון ליצור "גרמנים בני דת משה" הסתיים בדכאו ובאושוויץ. גם הניסיון ליצור בבחינת יש מאין "לאום ישראלי" ולהפוך ל"יהודים" כל מי שמסכים לקבל על עצמו "קריטריונים סבירים להצטרפות לעם הישראלי (היכרות עם ההיסטוריה היהודית, הכרת התרבות והשפה, נאמנות לעקרונות המכוננים של מדינת העם היהודי)", נכשל. דרוזי המקבל על עצמו כל אלו – עדיין אינו הופך ליהודי.
ובכל זאת, קליינברג קורא לחילונים להתנער מ"המסורתיות" המזויפת, ו"לצרוך מן התפריט הדתי – כמה שבא לכם". לשיטתו, יהודי הוא מי שרואה עצמו יהודי, כשם שעבור הפרוגרסיבים המטורללים בארה"ב גבר הופך לאישה אם הוא רק טוען שהוא כזו. אבל תנוח דעתכם: גם מלחמת התרבות נגד היהדות לא תוציא את העם לרחובות. לא את העם היהודי.
