על אף שסיפור סינדרלה נחשב למעשייה המיתולוגית הנפוצה ביותר בעולם וקיימות לו מאות רבות של גרסאות מתרבויות שונות, סרט הביכורים הנורווגי של הבמאית אמילי בליכפלדט, "האחות המכוערת" (בנורווגית: Den stygge stesøsteren), לקח על עצמו משימה מורכבת והכרחית – לחטט בפצעים המדממים שנותרו אצל האחות החורגת והמכוערת יותר.
"האחות המכוערת" הוא אדפטציה מתבקשת מסוגת אימת הגוף על הסיפור המוכר, המפנה את הזרקור לנקודת מבטה של אחת מהאחיות החורגות שנשארה בצילה. אלווירה (בגילומה המרהיב של ליאה מירן) היא צעירה ענייה וחולמנית, שלא מוכנה להסתפק במה שהטבע נתן לה. בעוד מטרה אחת עומדת אל מול עיניה, לכבוש את לבו של הנסיך בנשף המלכותי, היא מעבירה את גופה מסע כואב, מצמרר וקיצוני במטרה לגבור על יופייה של אחותה החורגת – סינדרלה.
הסרט מבקש לכפות על הצופה להסתכל בישירות – אם כי הרוב המוחץ של הקהל בשלבי ההקרנה כיסה את עיניו – ברגעי האימה המבחילים שמעבירה אלווירה את גופה. מקטיעת אצבעות הרגל במטרה להידחס לנעלה של סינדרלה ועד לתולעת ענק שצומחת בבטנה של אלווירה, הרגע המצמרר ביותר היה דווקא המפגש הראשוני ומנפץ הפנטזיות בין האחות החורגת למושא אהבתה.
מכאן, צומחים דווקא רגעיו החזקים של הסרט שמצליח לייצר מצבים כואבים של החפצה נשית יזומה ומודעת. זה בא לידי ביטוי דרך המבע הקולנועי שמטעין את חוויית הצפייה בציפייה וסקרנות לתוצאה הסופית שתגיע לאחר המייק-אובר המצלק שמעבירה עצמה הגיבורה. דרך כך, הסרט למעשה מבקש לאמץ את נקודת המבט המחפיצה על הגיבורה – מה שמזכיר את הסצנות האהובות מסרטי התיכון בהן גיבורת הסרט מסירה את הגשר מהשיניים ואת משקפי הראייה מעיניה, ומממשת, כך לפי המסורת הז'אנרית, את ה"פוטנציאל" הגלום בה.
"האחות המכוערת" אף מפליא לספק רגע חזק שמרפרר למבט המחפיץ הבולט מההיסטוריה הקולנועית של הבמאי ההוליוודי באזבי ברקלי שסרטיו התאפיינו בריקודים פנטסטיים המבוצעים על ידי עשרות רקדניות שהפכו לאסופה של צורה גיאומטרית מרשימה ותו לא.
הסרט מצליח להישיר מבט לעבר הכיעור והמכאובים המתלווים לחיי אישה בחברה פטריארכלית ועושה זאת דרך בחירות בימוי נועזות שיוצרות יקום קולנועי סוחף ומזוויע כאחד. מירן מספקת תצוגת משחק מרשימה של שנאה עצמית וקנאה שלוכדת את הצופה ומאלצת אותו להפנות את הקשב שלו למצוקתה.
אך למרות זאת, נדמה כי הסרט כמו מתמכר ונח יתר על המידה על הרגעים המבחילים שחלים על גופה של הגיבורה, ויש לציין כי בהחלט אינהרנטיים למסע ההרס העצמי העומד במוקד הסרט, ובכך מעמיס ומאפיל על המהלך הרגשי של הגיבורה וזונח את ההתעסקות הפוטנציאלית במורכבויות שצפו במהלך הסרט. "האחות המכוערת" הוא חובת צפייה לכל אדם, אך מתבקשת מסוגלות אמיתית לצפות ב-105 דקות של דימויים מזעזעים ומטלטלים.
