חברת בלפור טענה כי הנתבעות היו מיוצגות משפטית על ידי עורך דין אשר וידא שהן מודעות לתנאי ההסכם והשתיים הצהירו שהן מבינות את הריבית הגבוהה ואת תנאי ההסכם. לטענת בלפור ההסכם אינו למראית עין והשתיים הן נשות עסקים מנוסות אשר הבינו היטב את העסקה.
בית המשפט קבע כי ההסכם בין הצדדים נועד להערים על חוק ההלוואות וכי הוא נוסח כך שהלווה תהיה חברה בע"מ, אך בפועל מדובר היה בהלוואה פרטית לאם. לדעת בית המשפט, בלפור דרשה שימוש בחברה ככלי פורמלי בלבד, כדי להימנע מהחובות המשפטיות המוטלות על מלווים פרטיים.
בית המשפט קיבל את חוות דעת מטעם רואה חשבון של הנתבעות בה נקבע כי הריבית בהסכם חורגת מהריבית המותרת בחוק. בית המשפט הוסיף כי בלפור לא הציגה חוות דעת נגדית ולא הפריכה את המסקנות בדבר הריבית הגבוהה שנגבתה. בית המשפט מציין כי אי הצגת חוות דעת נוגדת מחזקת את טענות הנתבעות, שכן חובת ההוכחה חלה על התובע. בית המשפט קיבל את הטענה של הנתבעות, שהסכומים ששילמה האם על חשבון ההלוואה, פרעו את ההלוואה.
לסיכום בית המשפט דחה את תביעת בלפור לאור הקביעות בדבר הטעיית הלווה, חריגה משמעותית מגובה הריבית המותרת והסתרת המהות האמיתית של ההסכם, והיא חויבה לשאת בהוצאות משפט בסך 100 אלף שקלים. בית המשפט קבע גם כי ההלוואה למעשה הושבה, ולכן אין מקום לתביעת ההשבה.
חברת בלפור ערערה לאחר מכן לבית המשפט המחוזי בתל אביב על פסק הדין וטענה בין היתר כי בית משפט השלום שגה כאשר קיבל את גרסת הנתבעות מבלי לבחון באופן ראוי את הראיות והמסמכים, ובפרט מבלי לאפשר חקירה נגדית של עדים מרכזיים. עוד נטען כי ביהמ"ש התעלם מראיות סותרות או מעדויות שמערערות את מהימנותן, לכן יש לבטל את פסק הדין ולהחזיר את הדיון לבית משפט השלום בבת ים לצורך בירור מחודש.
