החלטת הממשלה להעצים את הלחימה בעזה ולגייס עשרות אלפי מילואימניקים נוספים מציפה דילמות שנוגעות בעצב החשוף של החברה הישראלית. כשאין תשובות נכונות, כשכל בחירה כרוכה במחיר כבד – איך מתמודדים?
המילואימניק שכבר השלים 400 ימי מילואים עומד מול צו חדש. העסק שלו על סף קריסה, בת הזוג כורעת תחת העומס הנפשי והכלכלי, והילדים כבר לא זוכרים מתי אבא היה בבית לאחרונה. מצד אחד – חובה לאומית ברורה, ואיך אומרים לחברי הצוות שאני לא אגיע. מצד שני – השאלה המטרידה: האם המשימה ראויה למחיר העצום? האם זו באמת הדרך להחזיר את החטופים? האם אני כלי על שולחן השחמט של השלטון?
ואנחנו, האזרחים, מתלבטים: לצאת להפגין או לא? רבים בציבור סבורים שלמלחמה יש גם מניעים פוליטיים, וכ־70 אחוז בציבור תומכים בעסקה להחזרת החטופים גם במחיר הפסקת הלחימה. כמעט בכל מוצאי שבת, בתזמון מדויק, חמאס משחרר קלטות של חטופים כדי להגביר את הקרע בעם. האם ההפגנות משרתות את האויב? האם שתיקה משרתת את הממשלה? משפחות החטופים נמצאות בדילמה בלתי נסבלת, למחות בקול גדול ולחשוש שזה עלול לסכן את יקיריהן? לשתוק ולהסתכן בכך שיישכחו?
חיילים בסדיר שואלים אותי: “מה עושים כשהמשימה נעשית פחות ופחות ברורה? כשהמטרה מיטשטשת, כשברור שגם המפקד לא באמת יודע מה המטרה?".
“אין החלטה נכונה – יש רק החלטות והשלכותיהן”, טען הפילוסוף וויליאמס. דילמות שבהן כל בחירה כרוכה במחיר מוסרי כבד, וכל החלטה מלווה בתחושת החמצה וספק. במצבי קיצון, כשהמחיר האישי גבוה והאמון במערכת נמוך, אנשים נוטים להתכנס לתוך “בועת הגנה” משלהם. אנחנו רואים את זה עכשיו בחברה הישראלית – התכנסות פנימה, שתיקה, הימנעות מבחירה. אבל חשוב לזכור: גם להחליט לא להחליט זו החלטה. גם שתיקה היא עמדה.
מלחמות, בייחוד ארוכות וטראומטיות כמו זו שאנו חווים, משנות חברות מן היסוד. ישראל של אחרי המלחמה הזו תהיה ישראל אחרת לחלוטין. השאלה היא – איזו ישראל? האם נהיה חברה מפוחדת, מבוצרת ומקוטבת יותר? או שנצא מחוזקים, מלוכדים ומחויבים יותר לערכי הדמוקרטיה והצדק? הבחירה האמיתית שלנו עכשיו היא לא בין ימין לשמאל, בין מלחמה לשלום, אלא בין שתיקה להשמעת קול. בין הימנעות מבחירה ובין נטילת אחריות אישית. בין לקבוע מי ינהיג אותנו ולאן ובין לא להתערב. כי בסופו של יום, דווקא בזמנים של דילמות בלתי אפשריות נדרשת אזרחות אמיצה. דווקא כשאין תשובות נכונות – חשוב להשמיע את קולנו. לא להיכנע לפחד מלהיות “לא פטריוטים” או “תומכי האויב”. להבין שהמורכבות היא חלק מהמציאות, אבל אסור שתשתק אותנו.
ישראל שתצא מהמלחמה הזו כבר לא תהיה אותה ישראל. היא תהיה עם צלקות עמוקות. אבל האם תהיה גם עם חוסן אזרחי חדש? האם נלמד להתמודד עם דילמות קשות בלי ליפול לשנאה ופילוג? האם נדע להכיל מורכבות? התשובה תלויה בבחירות האישיות של כל אחד ואחת מאיתנו ברגעים קשים אלה. בבחירה להתגבר על הדילמות המשתקות ולומר את דעתנו הנחרצת, גם כשזה מפחיד. כי רק כך נעצב את ישראל החדשה שתצמח מתוך האפר של המלחמה הזו ומתוך חוסר מנהיגות ראויה.
הכותב שירת בשב"כ, מחבר הספר “יצחק" שעוסק ברצח רבין, איש חינוך ומרצה
