בנוסף, עולה השאלה איך האוכלוסייה הפלסטינית, הכוללת זקנים, נשים וילדים, תצעד עשרות קילומטרים. חיילי המילואים למודי הניסיון מהסבבים הקודמים מתקשים לשכוח את המראות של האוכלוסייה צועדת מצפון לדרום, תוך השלכת כל הציוד והביגוד שלהם לאורך הדרך לאחר שלא הצליחו לשאת אותם.
אז למה שהפעם ילדים, מבוגרים וקשישים יסכימו שוב לצעוד רגלית עשרות ק"מ, ומה ישכנע את מאות אלפי הסרבנים מהפעמים הקודמות, שנותרו בבתיהם בבית חנון ובית לאהיה לנוע לעבר רפיח ההרוסה? לפי עדויות של חיילי מילואים ותיקים, היו פלסטינים שרצו לנוע לאזור המחסות ההומניטריים אך מהר מאוד גילו שהמשימה קשה כשיש ילדים וזקנים שלא יכולים לצעוד דרך כל כך ארוכה. האם בצה"ל חשבו שאולי אוטובוסים יעבירו אותם בציר הומניטרי המאובטח? מאיפה יביאו את האוטובוסים והאם חמאס יאפשר להם בכלל לנוע על הצירים. כבר בשעות הראשונות השאלות הללו הועלו בפני מפקדים.
מה עם חלוקת המזון? הרמטכ"ל אמנם התנגד לכך שחיילי צה"ל יחלקו מזון לפלסטינים, אך בפועל לא הושגה עד כה הסכמה של ארגוני סיוע בינלאומיים, חברות אזרחיות והאו"ם לחלק את המזון ברפיח תחילה ולאחר מכן באזורים נוספים.
