במוקד "המזח", שביים ליאור חפץ ("הרפתקה בשחקים"), עומד המתח בין שתי דמויות מפתח במעוז שעל שפת תעלת סואץ: המ"פ שלמה ארדינסט (דניאל גד, "שבאבניקים", "השוטרים"), צעיר דתי המאמין בכל ליבו במערכת; וד"ר נחום ורבין (מיכאל אלוני, "שטיסל", "בשבילה גיבורים עפים"), רופא מילואימניק היפי שאין לו סבלנות לבולשיט. כל אחד מהם מנהל את גזרתו בכאוס המוחלט של תחילת המלחמה – זה בהגנה על המוצב מפני המצרים, כשמניין הלוחמים מתקצר והתחמושת אוזלת, וזה בבונקר שאליו מגיעים הפצועים וההרוגים, ללא אפשרויות פינוי וכשהציוד הרפואי הולך ונגמר. המתח בין שני הטיפוסים, שמתפקדים בתנאים בלתי אפשריים, מגיע לשיאו בשאלה אם להילחם עד הכדור האחרון או ליפול בשבי. סביבם יש אנסמבל של חיילי המוצב, כמו גם של המשפחה המודאגת בעורף.
אם עולה לכם בראש המחשבה על "שעת נעילה 2" רק הפעם בחזית הדרומית – היא לא רחוקה מהמימוש בפועל. "המזח" לא ממציאה את הגלגל: הנרטיב של מלחמת יום הכיפורים, על הקלטות הקשר, ההפתעה, הבהלה בעורף, התעמולה הרשמית וקריסת הצבא הוא מוכר ובמידה רבה חוזר על עצמו ומשתכפל ברוב העיבודים העלילתיים שלה. אלא שבניגוד לקודמתה המפוזרת שניסתה לדחוף כמה שיותר דמויות ועלילות לכדי פסיפס מסורבל ומלאכותי, "המזח" מתמסרת לסיפור אחד על שלל פיתוליו הרבים, ומתגלה כאותנטית הרבה יותר (מבלי להכיר את דקויות הפרשה, מהדוקו "בחזרה למוצב המזח", שזמין בכאן בוקס, נראה שהסדרה העלילתית קרובה לסיפור האמיתי באופן מרשים למדי, וגם הדמיון הפיזי בין השחקנים לבני דמותם האמיתיים ניכר).
אז השחזור עשוי לתפארת, והאווירה מטלטלת: הייאוש, חוסר התוחלת שבמצב, הסיסמאות הריקות של הפיקוד העליון – כל זה מעוצב היטב, כך לפחות משלושת הפרקים שנשלחו לעיתונאים (מתוך חמישה, כותב שורות אלה לא צפה בסרט). עם זאת, "המזח" לא נטולת חולשות. ראשית כל, יש משהו מגושם בדיאלוגים שלה, שנראים לא פעם מדוקלמים, וכך קשה להתמסר אליה באמת. גם המתרחש בעורף מתגלה כנקודת תורפה תסריטאית, שגוזלת את הפוקוס לשווא ללא תרומה משמעותית לעלילה.
