את המילים הללו אני כותב משאבורה שברפיח, אחד המעוזים הבולטים של חמאס ברצועת עזה לפני המלחמה ושעכשיו אחרי שלוחמי גבעתי נלחמו בו בגבורה רבה, נראה אחרת לגמרי. ביום הקדוש הזה, כמו בכל שנה, אנחנו עוצרים את המרוץ של החיים, גם כאן ברפיח. עוצרים לרגע מהפעילות המבצעית ומלחימה בלתי נגמרת ומתכנסים לזיכרון.
זיכרון של 86 נופלי החטיבה במלחמת ׳חרבות ברזל׳ ו- 1111 חללים בסה״כ מיום הקמתה של החטיבה הסגולה. זיכרון עמוק וכואב של גיבורי ישראל אשר שלא שבו משדה הקרב, אלו שהקריבו את חייהם למעננו. המפקדים, הלוחמים- האחים שלי! בחטיבת גבעתי, יום הזיכרון אינו רק יום סמלי. הוא נטוע עמוק בליבה של החטיבה ובלבבותיהם של הלוחמים והמפקדים. אנחנו נושאים איתנו את שמותיהם, את סיפורי הקרבות, ואת הצוואה שהשאירו לנו- לנצח! כל לוחם שנושא על כתפו את הכומתה הסגולה יודע שהוא לא רק ממשיך דרך, הוא מחויב למורשת של גבורה, הקרבה ואחוות לוחמים.
ביום הזה אנחנו מרכינים ראש, הלב נצבט על האובדן הגדול וחיים שנגדעו בטרם עת. אך גם מבטיחים להמשיך את הדרך- להוביל, לבנות, להגן ולנצח. ולא רק בשדה הקרב, באמונה בצדקת דרכינו, בשמירה על ערכי העם היהודי ובלכידות החברתית. למשפחות השכולות – אין מילים שיכולות לרפא את האובדן, אך יש הבטחה אחת שאותה נישא עימנו תמיד- הבנים והבנות לא נשכחו ולא יישכחו לעולם. הם איתנו בלב בכל צעד, בכל קרב ובכל משימה.
עבור לוחמי חטיבת גבעתי, החטופים אינם רק משימה – הם שליחות. כל עוד הם לא בבית, הלב לא שלם. לא נעצור, לא נרפה – עד שישובו כולם. ביום הזה, אני עומד דום ומצדיע לכם אחיי הנופלים, מבטיח שלא נרפה עד הניצחון ונשמור על הבית האהוב והיחיד שלנו. מיהי זכרם של הנופלים ברוך.
הכותב הוא מח״ט גבעתי, אל״ם לירון בטיטו
