אחרי השבעה השנייה, החלה משפחת ישראלי לאסוף את השברים, ולהיבנות מחדש. "זה לא פשוט", מסבירה צופיה. "ההורים היו שבורים לגמרי". אולם, האם נחמה קיבלה החלטה להמשיך ולחיות עבור שלוש בנותיה ושלושת נכדיה. "עכשיו צריך להחליט: או שאנחנו חיים או שאנחנו מתאבדים", אמרה. "בשביל מי שנשאר, צריך לחזור לחיים". האב, יוסף, ניסה בכל כוחו לחזור לחיים, אבל לא היה מסוגל לשאת את הצער.
בשנים שאחרי האסון הכפול, הוא סבל מבעיות בריאותיות קשות. התקף לב שרדף שטף דם במוח, וחוזר חלילה. וכך, לאחר תשע שנים בדיוק, ביום השנה התשיעי של דדי, יוסף נפטר גם הוא כתוצאה מהמלחמה על הארץ שאהב כל כך, ושממנה מעולם לא הסכים לצאת. אשתו נחמה היא שמצאה אותו על מיטתו, ללא רוח חיים.
אבל החיטה צומחת שוב, ומי שדאגה לכך היא נחמה. בין הדמעות ולמרות הכאב הרב, החלה האם לרכוש השכלה, נאמנה להבטחתה להמשיך ולחיות בשביל בנותיה ונכדיה. עם השנים, ראתה את משפחתה ממשיכה לצמוח על רקע השכול, את נכדיה מתגייסים ליחידות קרביות ואפילו וזכתה להיות סבתא רבתא ל-30 נינים.
