מאז הקמתה בראשית שנות ה-70, עם טבילת האש של הטנק הראשון שפיתחו, מלווה את אנשי מנת"ק תחושה של חרדת קודש. "אנחנו מפתחים ומייצרים את הטנק והנגמ"ש עד הפרט האחרון", אומר תא"ל גיבר, "על הכלים שייצרנו נוסעים חיילים בשירות חובה וחיילי מילואים, וכל הזמן נמצאת לנו בראש האחריות שלנו – לעשות הכל כדי שהם יהיו הכי מוגנים. הלוחמים בטוחים שהכלים האלה ממוגנים באופן מלא, ואתה רוצה שהם יחזרו הביתה בשלום".
תחקירי האירועים הקשים שבהם היו מעורבים טנקים ונגמ"שים בגבול הרצועה, בימים הראשונים למלחמה, סייעו לפוגג את הערפל. באופן פרדוקסלי, ולמרות החששות, תחושת הביטחון בכלים רק עלתה. "יש המון נקודות שאתה מסמן כהצלחה. טנק 'ברק' (הטנק המתקדם ביותר של צה"ל; א"ב) יוצא מלחימה עם אפס נפגעים – זו הצלחה אדירה. כשאתה רואה אותם חוצים גבול רצועת עזה, הלב שלך מחסיר פעימה, בגלל תחושת האחריות".
אז מה משרה בך בכל זאת תחושת ביטחון?
"כשאנחנו מתחקרים את הכלים, ורואים שהם מתנהגים בדיוק כמו שאנחנו מצפים. אנחנו רואים פגיעות בכלים, אבל הם עצמם בטוחים. היו אנשים שחששו שיושמדו כאן הרבה טנקים – ואנחנו ידענו שלא. אבל הכלי צריך להוכיח את עצמו. ככל שחלף הזמן, ההצלחות הצטברו. גם בנמ"ר, אגב. יש לנו עדות של מפקד פלוגה בגולני, שאומר שלא חלם להגיע למקומות שבהם היה עם נמ"ר".
למה הוא התכוון?
"הוא אמר לנו, 'כמות הנ"ט שאנחנו חוטפים היא בלתי סבירה – אבל אנחנו שם בגלל העוצמה של הכלי הזה'. זה מרגיע אותנו, כי אנחנו רואים שהכלים עובדים כמו שצריך. אבל זו רגיעה זמנית בלבד, כי אנחנו במאמץ אדיר בכל המלחמה".
מה היעד המרכזי שלכם?
"שהטנקים והנגמ"שים לא יעצרו. חשוב שהציבור יבין: אנחנו נוגעים ביד בכל כלי שנפגע. עשינו מאות תחקורים של כלים שנפגעו מנ"ט וממטענים, כדי לייצר תמונת מצב יותר קרובה לכוח המבצעי. מה פגע, איפה פגע, איך פגע. יוצאות מזה תובנות מבצעיות, שמיושמות כבר בשדה הקרב – מיד אנחנו נותנים הנחיות לתיקון. וזו גם הגאווה שלי: 90% מרכבי הקרב המשוריינים חוזרים להילחם".
