1. להסתער על אזור 51 (Trainwreck: Storm Area 51)
מה שהתחיל כבדיחה מטופשת בפייסבוק על להסתער על אזור 51 כדי "לגלות את האמת על החייזרים", הפך תוך ימים למשבר ביטחוני עם גיוס של המשמר הלאומי והוצאה של 11 מיליון דולר למשלם המסים האמריקאי. הדוקו עוקב אחרי מאטי רוברטס, בחור בן 20 שמכר וייפים והפך בן לילה לאיום לאומי. הוא רק רצה להצחיק, אבל כשסוכני FBI דופקים לך בדלת עם חליפות שחורות – אתה מבין שהמים קצת חרג מגבולות הסביר.
הרשת סערה, מיליונים אישרו הגעה, ואנשים באמת הגיעו למדבר עם תחפושות של נארוטו ותקווה לפגוש חייזרים. נטפליקס מגישה את הסיפור הזה כמו שנטפליקס יודעת: ערוך היטב, קל לעיכול, ועם תחושת מבוכה כללית כלפי האנושות. מעניין? כן. מצחיק? בהחלט. שווה צפייה? תלוי אם אתם מאמינים שיש שם משהו.
2. הבן של סאם (Conversations with a Killer: The Son of Sam Tapes)
האם אפשר להבין רוצח סדרתי דרך קלטות ישנות וראיונות מהכלא? הדוקו הזה מנסה – אבל ככל שהוא מתקדם, התמונה נהיית מעורפלת יותר. ניו יורק של שנות ה-70 נראית כאן כמו גיהינום עירוני: נשים חוששות לצאת מהבית, המשטרה חסרת אונים, והתקשורת מחפשת כותרות בכל מחיר. דיוויד ברקוביץ', "הבן של סאם", ירה באקראי באנשים במשך יותר משנה והטיל אימה על עיר שלמה.
הקלטות שמובאות כאן, כולל ריאיון נדיר מ-1980, מנסות לשפוך אור על מוחו המעוות – ילד מאומץ, תחושת נטישה, "קולות פנימיים", בדידות. זה מסקרן, אבל גם מתסכל. ככל שהוא מדבר יותר, כך ברור שפשוט אין שום הסבר הגיוני או לא הגיוני. ברקוביץ' נשאר חידה. הסדרה עצמה ערוכה היטב, ומוסיפה נדבך נוסף לז'אנר דוקו הרוצחים, גם אם היא לא אומרת משהו שלא שמענו כבר.
3. הזיווג המושלם (The Perfect Match)
תוכנית ריאליטי על שידוכים עם ניק לאשיי? כן בבקשה. מדובר בעוד אחד מהניסויים החברתיים האלו שמעמידים פנים שהם עושים שידוכים רומנטים, אבל בפועל זה יותר קרוב ל"כיסאות מוזיקליים של בגידות". הפעם אנחנו בטולום, מקסיקו, עם קאסט שמורכב מאנשים שכבר הופיעו בכל פורמט ריאליטי אחר של נטפליקס – "האהבה עיוורת", "האולטימטום", "אי האהבה", "החפרפרת", ומה לא. בכל פרק המתמודדים צריכים לבחור בן זוג – ומי שנשאר לבד עף. כן, זה פשוט כמו שזה נשמע, וזה עובד.
הסדרה הזו לא מחדשת כלום, אבל מספקת את מה שהיא מבטיחה: דרמה, דמעות, קנאה וריבים סביב בריכה. אם אתם צריכים תוכן שירגיע לכם את המוח ויתן תחושת עליונות מוסרית – זה בדיוק זה. לא אינטליגנטי במיוחד, או בכלל, אבל כנראה בדיוק מה שהמוח שלכם צריך בשביל לשים את עצמו על מיוט.
4. לא אמיתי (WWE: Unreal)
עוד דוקו על היאבקות. הפעם הכותרת מבטיחה חשיפה של האמת – אבל בפועל מדובר בעוד ניסיון לשכנע אותנו שהעולם הזה הוא לא פייק, שהכאבים אמיתיים, שהיריבויות אותנטיות, ושהכול זה לא טלנובלה בתחפושת. ובכן, זה כן. הדוקו מתמקד ברסלמניה ובמתאבקים מודרניים, מראיין כוכבים חדשים וישנים, ומנסה להסביר למה כל זה עדיין רלוונטי.
יש רגעים חזקים, במיוחד כשהמתאבקים מדברים על פציעות, התמכרויות וקריירות שהתנפצו. אבל הקו בין בידור לתרמית עדיין מטושטש. אם ראיתם בעבר דוקו על וינס מקמהן או היסטוריה של WWE – לא תמצאו פה הרבה חדש. אם אתם אוהבים את הז’אנר ואת ריה ריפלי ספציפית – אתם תיהנו. אם לא – זה פשוט עוד תוכן חושפני על עולם המתאבקים.
5. השנה שלי באוקספורד (My Oxford Year)
נטפליקס ממשיכה להוכיח שכדי לכבוש את המקום הראשון במצעד העולמי לא צריך עלילה מתוחכמת – מספיק קצת נוף יפה והרבה דרמה דביקה. My Oxford Year עוקב אחרי אנה די לה וגה, סטודנטית אמריקאית ממוצא לטיני, שמגיעה לאוקספורד לשנת לימודים נוצצת ומוצאת את עצמה שקועה ברומן סוער עם מרצה בריטי כריזמטי וחולה סופני.
על הנייר זה נשמע כמו דרמת איכות מרגשת. בפועל זה מרגיש כמו פנטזיה רומנטית שכתבה תלמידת תיכון בחופשת קיץ: דיאלוגים קלישאתיים, סצנות דרמטיות מוגזמות וניסיון נואש לסחוט דמעות. הנופים מרהיבים – הסרט צולם במקומות האייקוניים ביותר של אוניברסיטת אוקספורד, כולל Bodleian Library ו-Magdalen College – אבל היופי של העיר לא מציל את הסרט מהכתיבה הדלה והמשחק הנוראי. העלילה צפויה יותר מטקס סיום תיכון בירוחם. למי שבא לו רומנטיקה מתקתקה עם כתיבה של מחברת בת 15 – זה בשבילכם.
