בכל זאת, בתוך הבלגן אפשר למצוא קו עלילה מרכזי אחד – אירמה חונדיאשווילי בגילומה של ענבל גלאם, שהיתה דמות שולית למדי בסרט הקודם, הופכת הפעם לגיבורה הראשית. הישראלית שמוצאה גיאורגי נוסעת למולדתה של משפחה כדי להתחתן עם בחיר ליבה שנולד במדינה. אז מתברר כי הוא לא יהודי, והוא עובר קורס מזורז כדי להתגייר כהלכה – משימה בה נכשל בעבר, וגם הפעם נראה כי סיכוייו להצליח קלושים, מה שמעמיד בסכנה את מטרת הנסיעה.
יחד עם אירמה נוסעת החבורה כולה – כל בני המשפחה, החברים והשכנים המוכרים היטב מן הסרט הקודם ומן הסדרה, אותם מגלמים בין השאר שלום ודניאל אסייג, אוולין הגואל, אוראל צברי ומי לא, ולהם יש עניינים משלהם, שחלקם קשורים בחתונה וחלקם לא. הבולט ביותר בצוות השחקנים מתגלה כשחקן החיזוק שהצטרף להמשכון – לא אחר מאשר דובר קוסאשווילי. הוא מגלם את אחיה הגדול של אירמה והדמות הדומיננטית במשפחתה – למשל, זה שמחליט כי אין מצב שהיא תתחתן עם מישהו שאינו יהודי כשר.
קוסאשווילי נרשם כראשון שהביא את התרבות הגיאורגית אל המיינסטרים AK הקולנוע הישראלי, בסרט הביכורים שלו "חתונה מאוחרת", והמגמה הזו ממשיכה כאן. היוצר גם ממשיך לפעול כבמאי, ולא מזמן הוציא לאקרנים סרט חדש שביים – "כסף קל". בצד זאת, הוא הוכיח בעבר את כישורי המשחק שלו בתפקידים משניים יחסית, בסרטים שלו ושל אחרים – למשל "קצפת ודובדבנים" של גור בנטביץ'.
כאן, זה אולי תפקידו הקולנועי הגדול עד כה, וקוסאשווילי עושה אותו בצורה נהדרת – כריזמטית, אנרגטית, מצחיקה ומבריקה. קצת צובט בלב להיווכח כי מי שלפני 24 שנה ביים את מה שהיה לא רק הסרט הישראלי הבולט של השנה אלא אחד הסרטים הבינלאומיים הכי מוערכים של אותה תקופה הפך לכוכב של קומדיות בורקס – אבל מה לעשות, זה המצב של הקולנוע הישראלי ושל ישראל בכלל. מעניין גם להעיר משהו על הבמאים של הסרט: את הקודם ביימו שלום אסייג ואריאל בנבג'י. הפעם, רק אסייג נשאר ובצידו הצטרף יריב הורוביץ, מי שהחל את דרכו כבמאי קליפים של אסף אמדורסקי, שלמה ארצי ושלום חנוך, ואפשר להגיד שגם הקריירה שלו התפתחה בצורה משונה למדי. בכל מקרה, עבודת הבימוי כאן מיומנת, ערכי ההפקה טובים, תצוגות המשחק מלאות שמחת חיים והקומדיה מספקת את הסחורה. התוצאה היא קצת סמטוחה, אבל בטח שלא חלטורה.
בעוד ש"ההילולה" התרחש ברובו בעזה, ההמשכון מתרחש במטוס או בגיאורגיה – מדינה שהפכה לחביבה על התעשייה הישראלית בגלל שזול לצלם בה, בטח יחסית לארץ. בסרט הקודם היו מסרים מעניינים על דו-קיום בין יהודים וערבים, אבל זה לא רלוונטי הפעם. ובכל זאת, גם במקרה זה קל לחלץ אמירה חברתית. במובן מסוים וכראוי לשמו, "ההילולה 2: החתונה" הוא קומדיה רומנטית. אירמה היא הגיבורה שלה והיא ממש לא נראית כמו גיבורה הוליוודית קלאסית, ולא עונה למודל היופי והרזון של הז'אנר. יפה לראות להיט כל כך גדול שמעמיד אותה במרכזו, וגם מעצים אותה עם סצינות בהן היא לוקחת את גורלה בידיה ואף משתמשת בכוח הזרוע כדי לנפנף את המכשולים שעומדים בפני הגשמת מטרותיה. אם הממסד היה מתייחס לסרטים כמו "ההילולה 2", גלאם היתה מועמדת ראויה לפרס אופיר על עבודתה כאן.
