במלאת 20 שנה לעצרת התפילה ההמונית נגד תכנית ההתנתקות מגוש קטיף וצפון השומרון, שבים רבים לזכור את אותו ערב תשעה באב תשס"ה (2005), שבו ירושלים לבשה אבל, ורחבת הכותל המערבי לא יכלה להכיל את רבבות המתכנסים שנשאו תפילה וזעקה מהדהדת לביטול הגזירה.
"מחזה שלא נראה כמותו מאז חורבן בית המקדש", תיארו אז כלי תקשורת חרדיים את העצרת שנערכה ימים אחדים לפני תחילת פינוי היישובים על ידי צה"ל. למעלה ממאה אלף איש – גברים, נשים וטף – זרמו מכל רחבי הארץ לעיר העתיקה, בתפילה שקטה אך נואשת למניעת העקירה.
היערכות שיא: רבבות מכל הארץ, אלפי אוטובוסים
העצרת, שאורגנה על ידי אגודת חסידי חב"ד והמטה לשלום העם והארץ, הפכה לאירוע חריג בהיקפו. יותר מאלף אוטובוסים הגיעו מכל קצוות הארץ – מהגולן ועד הנגב. רבים מהנוסעים, שעמדו שעות בפקקים בכביש 1, ירדו באמצע הדרך והחלו לצעוד רגלית לעבר הכותל. עדים סיפרו על נחילי אדם בצבעי כתום ושחור, ההולכים שכם אל שכם – חילונים ודתיים, חרדים ומתנחלים – עם ספרי תהילים בידיהם, ובקבוקי מים בידי ילדיהם.
"מרגע לרגע נוספו עוד ועוד המוני אדם", דווח למחרת בעיתונות החרדית. "עד שהעיר העתיקה נסתמה כולה – סמטה אחר סמטה, רחוב אחר רחוב – בציבור מתפלל, זועק, בוכה".
במרכז: גדולי התורה והחסידות
בין המשתתפים בלטו שלושה מגדולי הדור שכבר אינם עמנו – הראשון לציון הרב עובדיה יוסף זצ"ל, הרב הראשי לשעבר הרב מרדכי אליהו זצ"ל, וראש ישיבת מרכז הרב, הרב אברהם שפירא זצ"ל. לצידם עלו אל רחבת הכותל גם אדמו"רים, רבני ערים וקהילות, ואישי ציבור מכל גוני הקשת הדתית.
על פי התיעודים, נישאו פרקי תהילים, סליחות, "סיום מסכת", וקריאת "שנים עשר הפסוקים" אותם הנהיג הרבי מליובאוויטש לילדי ישראל. קולות בכי נישאו מכל עבר, חלק מהמתפללים התעטפו בטליתות, ואחרים עטו שקי אבל. תקיעות שופר הדהדו בין אבני העיר העתיקה.
רגעים של שיא: "ה' הוא האלוקים!"
באחד הרגעים המצמררים של הערב, קרא הרב מרדכי אליהו בקול רם "שמע ישראל", ואחריו – שבע פעמים "ה' הוא האלוקים!", בדומה לתפילת נעילה של יום הכיפורים. הקהל השיב אחריו בדמעות, בעוצמה שהרטיטה את המקום.
החזן יצחק מאיר הלפגוט הוביל את אמירת "אבינו מלכנו", וחזנים מבית מדרשו של הרב עובדיה השמיעו את הסליחות. שירת "אני מאמין", "יהי רצון שיבנה בית המקדש" ו"עוצו עצה ותופר" חתמה את העצרת, כשמאות האלפים שרים יחד בקול רם, באמונה עזה שהגזירה תתבטל.
אווירת שבר – וביטחון באמונה
"זו הייתה עצרת של דמעות, כאב, אמונה ותקווה", סיפר לימים הרב יוסף יצחק אהרונוב, יו"ר אגודת חסידי חב"ד. "האווירה באותם ימים הייתה קשה מאוד. אבל דווקא מתוך הקושי התלכדו המוני בית ישראל בתפילה משותפת ובתחושת אחריות הדדית".
העצרת הרשמית הסתיימה סמוך לשעה 20:30, אך ההמונים לא מיהרו לשוב לבתיהם. זרם של מתפללים המשיך לנהור לכותל גם אל תוך הלילה, והשירה נמשכה עוד זמן רב לאחר מכן. רבים נשארו במקום לאמירת תהילים אישית, שיחות חיזוק, ובכי חרישי שלא ניתן היה לעצור.
20 שנה אחרי
שני עשורים חלפו מאז. ההתנתקות בוצעה, גוש קטיף נחרב, וההיסטוריה נכתבה. אך בעיני רבים, אותו ערב תשעה באב זכור כרגע נדיר של אחדות רוחנית, תפילה המונית שאין לה אח ורע, ומראה עצום של עם שמפנה את פניו אל שמים – בכניעה, בתחינה, אך גם באמונה יוקדת.
"תהא השעה הזאת שעת רחמים ועת רצון מלפניך…"
