עינב צנגאוקר, אימו של החטוף מתן צנגאוקר, פרסמה הערב (ראשון) קטע מסרטון חדש של בנה מהשבי שהגיע לידיה לאחרונה. הסרטון, שתועד לפני מספר חודשים על פי הערכת צה"ל, מציג את מתן כשהוא פונה ישירות לאנשים הקרובים לו.
"שני, אילנה, אני מתגעגע אליכם. בעזרת ה' נתראה בקרוב. כל המכרים שלי, כל החברים – צאו, תעשו רעש, כמו שרק אתם יודעים", נשמע מתן אומר בסרטון. מתן צנגאוקר, בן 25 ממושב אופקים, נחטף בשבעה באוקטובר מביתו החדש בקיבוץ ניר עוז יחד עם אהובתו אילנה גריצ'ווסקי. השניים, שהיו זוג במשך שנה ושלושה חודשים, בנו יחד חיים משותפים בקיבוץ ותכננו עתיד משותף.
את מתן ואילנה קשר גורל רומנטי שהתחיל בצורה פשוטה ויפה. "כשעברתי לקיבוץ הייתי צריכה עזרה בהרכבת ארונות ופניתי למתן. שם התפתחה האהבה", סיפרה אילנה בעבר. מה שהתחיל כעזרה טכנית הפך לאהבה עמוקה שאמורה הייתה להוביל לנישואין.
בבוקר הטבח בקיבוץ ניר עוז ניסה מתן להרגיע את אימו עינב בהודעות ווטסאפ: "תירגעי, חדר השינה שלנו הוא בממ"ד". אולם כשהבין שהמצב מתדרדר והתוקפים חדרו לבית, ההודעות שלו הפכו דרמטיות יותר: "הם כאן, הם בבית", ולבסוף ההודעה הנוגעת ללב: "אני אוהב אתכם, אל תבכו".
לפי עדותה של אילנה לעיתון "ניו יורק טיימס", השניים קפצו מחלון הממ"ד בזמן שהמחבלים ירו בדלת הכניסה. הם רצו לכיוונים שונים כדי להתחמק מהחוטפים, אך אילנה איבדה את מתן בשדה הראייה שלה – וזה היה הרגע האחרון שבו ראתה אותו חופשי.
אילנה נתפסה במהירות על ידי המחבלים וחוותה התעללות פיזית ומינית קשה. היא תיארה כיצד הוסעה על אופנוע כשראשה מכוסה בבד, כשחוטפיה הצמידו את רגלה לצינור הפליטה הלוהט וגרמו לה כווייה. אחד מהם אף מישש אותה באופן לא הולם במהלך הנסיעה, והיא התעלפה לפני שחצתה את הגבול לעזה.
כשהתעוררה בבניין רעוע בעזה מצאה את עצמה חצי ערומה על הרצפה, מוקפת שבעה חמושים. "אני לא יודעת מה בדיוק קרה לי בזמן שהייתי מחוסרת הכרה", סיפרה, "אבל אמרתי להם באנגלית שיש לי מחזור, מתוך אמונה שזה הציל אותי מגרוע יותר. אני לא חושבת שאי פעם הייתי כל כך אסירת תודה על המחזור שלי".
במהלך השבי היא גילתה שגם מתן נחטף, כשחוטף אחד כינה אותו "החטוף מאופקים" לאחר שתיארה את מראהו. למרות זאת, היא מעולם לא זכתה לראותו בשבי.
עינב צנגאוקר הפכה לדמות מרכזית במאבק להשבת החטופים, כשהיא מובילה קו תקיף ובלתי מתפשר נגד הממשלה בדרישה להחזיר את בנה ויתר החטופים הביתה. מאבקה כולל הופעות תקשורתיות רבות, הפגנות ולחץ פוליטי מתמיד.
בדצמבר 2024 פורסם סרטון נוסף שבו פונה מתן לאימו: "אמא, אני צופה בך, אני שומע עלייך הרבה. אני יודע על מה, אני מבין את הדברים שאת עושה. אני שומע על הפעולות שאת מבצעת. אני מאוד שמח לשמוע שאת בסדר. אני מקווה לראות אותך שוב בקרוב, כשניפגש. אני מקווה לשבת איתך לאכול תחת שולחן, לאכול איתך, לדבר איתך, לשתות איתך".
ארגון הטרור אף שלח לעינב "שעון חול" עם תמונותיה ותמונותיו של מתן, כחלק ממלחמה פסיכולוגית אכזרית נגד משפחות החטופים.
היום נערך מיצג סמלי ומרגש – טקס חתונה בין אילנה למתן. אילנה, ששוחררה מהשבי אך בן זוגה עדיין כלוא, אמרה במילים נוגעות ללב: "מתן, תלתלים שלי. אם לא היית נחטף היינו יכולים להיות נשואים. אני לא מפסיקה לחשוב על מה שנלקח מאיתנו, על התמימות והאהבה. ביום אחד העולם שלנו נחרב ואתה לא פה איתי בשביל לחבק אותי, ואני לא יכולה לחזק אותך".
"אהוב שלי, אני אוהבת אותך, אני נלחמת עליך עד שתחזור. אנחנו נשתקם ביחד ובעזרת השם נבנה את הבית היהודי שלנו בישראל", הוסיפה.
אילנה ממשיכה לחיות עם השאלה הכואבת: "אני כל הזמן חושבת – למה אני שוחררתי ולא הם? אבל אם זה קרה, כנראה שאני צריכה להשמיע קול בשביל מי שעוד נשאר שם".
מכבית מאייר – דודתם של גלי וזיו ברמן, נאמה גם היא בכיכר ואמרה: "כמה כוחות קיבלנו מכם ביום הזה, כמה עוצמות יש בעם שלנו. משעות הבוקר המוקדמות אנחנו מקבלים סרטונים מכל קצות הארץ, של פעולות של אנשים שאכפת להם. זו המשמעות של כל ישראל אחים – מיליוני אנשים שרואים את גלי וזיוי כאחים שלהם, וכך גם את עוד ארבעים ושמונה חטופים וחטופה. חיים וחללים כאחד".
"הלוואי שגלי וזיוי רואים את התמונות האלה שם במעמקי המנהרות. תמונות של עם שלא מוותר עליהם ולא מתעייף. כמה כוחות זה יכול לתת להם שם, לשרוד עוד יום, עוד שעה, עוד דקה. אסור שזה יהיה חד פעמי! אסור לעצור לרגע, רק להגביר את הצעקה אל מול כל כוחות הרשע".
"התחלנו את היום בביקור אצל חיילים פצועים ששילמו מחיר כבד. הגענו לחבק את הגיבורים האלה ולומר תודה, והם ביקשו מאיתנו סליחה – סליחה שנפצענו ולא הספקנו עדיין להציל את היקרים שלכם. המשכנו לכנס חירום מול כל שירותי הרפואה, כדי לזעוק שמדינה שלמה פגועה ופצועה – חיילים וחיילות, אזרחים ואזרחיות, נמצאים במערכה בלתי נגמרת".
"המלחמה חייבת להיפסק ממקום של כוח ועוצמה. מהיכולת של הצבא המדהים שלנו לשמור על הגבולות כדי שלא יקרה שוב שבעה באוקטובר. אם זה לא יקרה, הדם הוא על הידיים של מקבלי ההחלטות. מערכת ביטחון חזקה מצילה חיים כאן ועכשיו, משיבה את החללים לקבורה בכבוד, ורק לאחר מכן מבטיחה במעשים שלעולם לא נצטרך עוד להשיב את בנינו ובנותינו מהשבי. זה לא פוליטי, זה אנושי. כל אזרח צריך לדעת שזה היה יכול לקרות לו. לא מדובר רק בגורלם של היקירים שלנו, אלא בגורלה של ישראל כולה".
