שירות התעסוקה פרסם השבוע "תוכנית חירום" שמבקשת להכין את מדינת ישראל למהפכה הבאה בשוק העבודה: עידן הבינה המלאכותית.
לפי המסמך, אנחנו עומדים בפני “אבטלה טכנולוגית רחבה”, שתתרחש בקצב מהיר יותר ממה שהמשק מסוגל לעכל – ולכן נדרשת התערבות ממשלתית מסיבית. ואיך ההתערבות הזו תקרה? עם כסף. הרבה כסף.
קורסי הכשרות והסבות המוניות, הארכת דמי אבטלה ופיילוט של הכנסה בסיסית למפוטרי הייטק, ביטוח שכר להייטקיסט שמוכן להתפשר על תפקיד חדש בשכר נמוך יותר, תמרוץ מעסיקים להחזיק עובדים שאיבדו רלוונטיות ועבודות יזומות כמו בשנות החמישים הן רק חלק מההצעות שמופיעות במתווה, ולנו רק נותר לשאול: איפה בדיוק נמצא עץ הכסף הזה שאתם בונים עליו? כי בפעם האחרונה שבדקנו את המצב התקציבי של ישראל, המציאות הייתה הפוכה לגמרי: מלחמה שלא נגמרת, גרעון שהולך וגדל, וחובות שגם הנכדים שלנו עדיין ישלמו. זה מצב שבו מדינות מקצצות – לא שופכות מיליארדים על תכניות גרנדיוזיות.
אבל האמת ששאלת "מאיפה הכסף" הקלאסית היא אפילו לא הבעיה הכי חמורה עם המתווה הזה. גם אם מחר בבוקר נוחת בנתב"ג טריליונר יהודי מאמריקה עם מזוודות של דולרים ואומר "יש פה תרומה של 200 מיליארד דולר שמיועדים אך ורק למובטלי הייטק" גם אז המתווה הזה היה בעייתי מאוד משתי סיבות מבניות.
הסיבה הראשונה היא שמדובר במתווה שמעניק הרבה מאוד זכויות יתר, אבל בעיקר לקבוצה אחת ספציפית. הוא כולל הצעות כמו "אם מפעל נסגר עקב אוטומציה והסבה מקצועית לעובדים תימשך יותר משנה – לא להגבילם לשישה חודשים של דמי אבטלה רגילים” או “למדינה ישראלית יש יכולת לערוך ניסוי מצומצם במתן מענק חודשי קבוע לקבוצת מובטלים מעולם הטכנולוגיה/אדמיניסטרציה שנפגעו מ-AI”.
כלומר, המדינה תיתן דמי אבטלה משופרים, ביטוח שכר, ואפילו הכנסה בסיסית, אבל בעיקר למי שפוטר מהייטק. למה בעצם? הדם של הייטקיסטים כחול יותר מהדם של מי שעבד במפעל פרי גליל? נכון, כנראה במהלך השנים הם שילמו יותר לביטוח הלאומי, אבל א. זה אמור להיות מגולם כבר בגובה הקצבה וב. בוודאי שזה לא נכון כשמדובר על מובטל הייטק עם ותק של שנתיים לעומת מובטל שהיה מנהל ביניים במפעל כלשהו ושילם ביטוח לאומי 30 שנה. שבירת כל הנהלים, המוסכמות והקריטריונים הקיימים רק כדי לתפור חליפה לתעשייה אחת זו לא מדיניות תעסוקה – זו אפליה.
הסיבה השנייה, ואולי המטרידה ביותר מבחינה כלכלית, היא הפגיעה בתמריצים. מעבר לחוסר אחידות של המתווה עצמו, שמצד אחד מציין ש"לצד החשש מתרחיש של אבטלה טכנולוגית, בישראל ישנם ענפים הסובלים ממחסור כרוני בכוח אדם: חינוך, סיעוד, עבודה סוציאלית, הנדסה וביטחון… זו הזדמנות לרתום כוח אדם שישוחרר מענפים אחרים ולהפנותו לענפים במחסור", אבל כמה עמודים אחרי מציע ש“חברה שתשאיר עובדים שמשרתם התייתרה אך תשבץ אותם בהכשרה או בתפקיד אחר, תקבל זיכוי במס או מענק שווה ערך לחלק משכרם לתקופה”.
ונניח שבאמת יש מחסור עצום בכוח אדם בסיעוד ובהוראה, ונניח שהמדינה באמת רוצה שאותם מובטלים ילכו לעבוד בענפים האלו (מה שכאמור לא כל כך מסתדר עם ההצעה לתמרץ משקיעים להשאיר אותם…), למה בדיוק היא צריכה להתערב ו"להיות מוכנה כשחקן מעסיק של מוצא אחרון" א-לה העבודות היזומות של שנות החמישים כשיש כבר מנגנון אחד, די ותיק, שעושה בדיוק את זה ןאפילו בחינם – קוראים לו שוק חופשי.
לא צריך תכנית חירום או מתווה ייעודי כדי להבין את הפתרון: במקצועות שלא יהיה בהם צורך – יהיו פיטורים. ובמקומות שכן יהיה צריך עובדים – יעלו שכר, יציעו תנאים, והעובדים יבואו. כן, גם אם זה אומר לרדת בשכר. 40 אלף ברוטו בחודש פלוס סיבוס ומניות זה לא משהו שירד מהר סיני, אלו תנאים שהשוק החופשי הכתיב – ויכול להיות שעכשיו הוא מכתיב אחרת.
נכון, זה כואב ויהיו לא מעט עובדים שיחוו ירידה נקודתית ברמת החיים, אבל לטווח ארוך השוק מתקן את עצמו ומאותת לנו איפה באמת צריך להשקיע, מה כדאי ללמוד ובמה כדאי לעבוד. תחשבו רק שאותו טריליונר אמריקאי היה נוחת פה בשנות השמונים ומחליט "להציל" את עובדי תעשיית הטקסטיל, במקום להיות אומת ההייטק כולנו היינו עדיין תופרים מכנסיים בקריית אתא.
