תדמיינו שאתם משלמים 36 דולר נוספים עבור מושב ליד חלון, מצפים ליהנות מהנוף מגובה 30,000 רגל, ובמקום זה מגלים שאתם יושבים מול קיר חלק. זה לא סיוט – זה המציאות של אלפי נוסעים בארצות הברית, ועכשיו הם נלחמים בחזרה.
תביעה ייצוגית שהוגשה ב-19 באוגוסט תוקפת שתיים מחברות התעופה הגדולות והוותיקות בארצות הברית – יונייטד ודלתא – על מה שנתפס כהונאה מתוחכמת. הטענה: החברות מוכרות "מושבי חלון" שלא קיימים במציאות.
העניין לא כל כך פשוט או תמים כמו שנשמע. הבעיה מתחילה בשלב התכנון של המטוס. כשבואינג 737 ואיירבוס A321 עוברים התאמות לתצורות שונות, נוצרים מקומות שבהם יש שורות ליד קירות ללא חלונות. הבעיה? במפות הישיבה שמוצגות בתהליך ההזמנה המקוונת, המושבים האלה לא מסומנים כחסרי חלונות.
לפי התביעה, לפחות מושב אחד בכל טיסה מושפע, מה שאומר שיונייטד לבדה כנראה מכרה "למעלה ממיליון מושבי 'חלון' ללא חלונות". זה לא טעות – זה דפוס שיטתי שמניב מיליוני דולרים מנוסעים שלא מקבלים מה ששילמו עליו.
המחירים לא זניחים. נוסעים יכולים לשלם החל מ-24 דולר לבחירת מושב ביונייטד, ועד 36 דולר לאדם באקונומי הבסיסי. כשמדברים על מיליון מושבים, זה הופך לסכומי עתק.
עורך הדין קרטר גרינבאום מהמשרד GO Law ניסח את הבעיה בצורה שפוגעת בלב העניין: "כשצרכנים קונים מושב חלון ביונייטד או דלתא, הם מצפים באופן סביר שהמושב יהיה עם חלון. במקום זה, במשך שנים יונייטד ודלתא מכרו מושבים שהם תיארו כ'חלונות', רק כדי להשאיר לקוחות מאוכזבים כשהם מוצאים קיר חלק".
זה לא רק עניין של תשלום מיותר. הסיבות שאנשים בוחרים במושבי חלון הן לעיתים עמוקות ואישיות: הורים שרוצים להרגיע ילד מתוח, אנשים עם פחד טיסה שהחלון נותן להם תחושת שליטה, נוסעים עם בחילות תנועה שהנוף עוזר להם להתמצא. "אחרים פשוט רוצים פרץ של אור שמש כדי לבהיר את יומם", אמר גרינבאום.
ישראלים על המזוודות: כך נראית רשימת החלומות שלנו לחגי תשרי
הצעקה השקטה של התושבים: "מאחורי הגלויה, אנחנו נחנקים"
התביעה הזאת היא חלק ממלחמה רחבה יותר על מה שמכונה "דמי זבל" של חברות התעופה. מעבר למושבי חלון מזויפים, חברות התעופה גובות כיום עמלות על כל דבר אפשרי: בחירת מושבים, מטען, שדרוגי תא נוסעים, גישה לטרקלינים ועוד ועוד.
חברות התעופה מגנות את המערכת בטענה שהעמלות מסבסדות למעשה את המחירים הבסיסיים ושומרות עליהם נמוכים. זה הרציונל הכלכלי: מי שרוצה יותר, משלם יותר. הבעיה מתחילה כשמה שמשלמים עליו לא קיים במציאות.
מחוקקים בארצות הברית ובאירופה מתחילים להכיר בבעיה ומכנים חלק מהעמלות האלה "דמי זבל" – תשלומים על שירותים שלא באמת מוצעים או שהם הכרחיים בצורה כזאת שהם הופכים את המחיר הבסיסי למטעה.
המשמעות הרחבה
התביעה נגד יונייטד ודלתא היא מעין מבחן אמת לכללי השקיפות בתעשיית התעופה. אם התביעה תצליח, זה עלול לאלץ את כל התעשייה לשקיפות גדולה יותר בכל הנוגע לעמלות נוספות.
אבל יש כאן גם שאלה עקרונית על אמון בין חברות ולקוחות. כשנוסע משלם עמלה נוספת, הוא סומך על כך שהוא יקבל מה ששילם עליו. כשזה לא קורה, זה לא רק הפרת חוזה – זה הפרת אמון בסיסית.
גרינבאום מסכם את זה היטב: אם הנוסעים היו יודעים שהמושבים שהם קונים הם ללא חלונות, "הם לא היו בוחרים בהם – ובוודאי לא היו משלמים עליהם תוספת".
השאלה עכשיו היא האם חברות התעופה יפסיקו לנצל את חוסר הידע של הנוסעים, או שזה ידרוש התערבות של בתי המשפט כדי לאלץ אותן לשקיפות.