אף עוכר ישראל, כופר וחילוני שונא דת לא היה מעז לרמוס את כבוד התורה, לבזות ולהשפיל את ערך לימוד התורה בעזות-מצח ובפרהסיה, כמו שעשו ועושים תלמידי ובני הישיבות המפגינים נגד מעצרם של עמיתיהם שלא נענו לצו הגיוס.
ההפגנות הן בעצם נגד העיכובים בקידום חוק גיוס חדש, שישחרר תלמידי ישיבות משירות צבאי. כלומר, ההפגנות הן נגד מצב שמסכן את עתיד לימוד התורה בישראל. האירוניה היא שמטרה נעלה כזאת מנוצלת לרעה על ידי תלמידי הישיבות, שלהפגנות שלהם יש הלכה למעשה הגדרה אחת – חילול השם, חטא שלפי דעה אחת בתלמוד גם יום הכיפורים איננו מכפר.
ההפגנות כפי שהן מדווחות באמצעי התקשורת, הצריחות של המפגינים והכרזות "נמות ולא נתגייס", הגידופים שמשווים את צה"ל לאושוויץ, ההתנגשויות האלימות עם השוטרים – כל אלו הופכים את ההפגנות למפגן חסר תקדים בהיקפו של שנאה למדינה, גילוי מבעית של משטמה לאזרחיה, חשיפה יהירה ומתרברבת של נתק, התנתקות וריחוק טוטלי מהעם היושב בציון.
כבר הנביא ישעיה נחרד מהתנהגות שהתרחשה בקרב יהודים שומרי מצוות וגרמה להרס ולחורבן רוחניים: "מהרו בניך מהרסיך ומחריביך ממך יצאו". (ישעיה פרק מ"ט פסוק י"ז). זה נאמר בשבת האחרונה כהפטרה אחרי קריאת התורה.
שיהיה ברור, ההפגנות האלו של מאות תלמידי ישיבות מטעם ובשם הבטחת לימוד תורה הן ביזיון, השפלה ורמיסה ברגל גאה של ערך התורה ולימודה, מה שנחשב, מייצג ומהווה חילול השם – במלוא המובן השלילי הדוחה של המונח. בדיווחים ציינו את חלקו של מה שמוגדר "הפלג הקיצוני" של יוזמי ההפגנות ומשתתפיהן. הפירוש האמיתי של המונח הזה הוא שיש בהפגנות אלו חילול השם קיצוני, משפיל יותר ורומס יותר את כבוד התורה.
יש דרך אחת ומקום אחד להפגין את כבוד התורה ואת החשיבות והמרכזיות של לימוד התורה, והמקום הזה הוא היכלי הישיבות. הדרך להרבות ולהגדיל את שעות הלימוד. אם "סדר" הוא שעתיים – מוסיפים עוד שעה. מוותרים על שעת ארוחת הצהריים בישיבה. לומדים לתוך הלילה. עושים הכול לגלות, להדגיש, להבליט את החשיבות של לימוד תורה, את המרכזיות של דף גמרא. לא ברחוב, לא בצריחות, לא בנפנוף כרזות, לא בגידופים ולא בהתנפלויות על שוטרים.
מעניין מה אומרים ההורים של תלמידי הישיבות המפגינים ומחללי השם? לא אכפת להם מה ואיך בניהם מתנהגים ועוד ברחוב? מדהים הוא שראשי הישיבות שמהן יוצאים המפגינים לרחובות שותקים ולא מנצלים את סמכותם למנוע שעות של ביטול תורה והשפלת כבוד התורה בפרהסיה. אולי הם, ראשי הישיבות, חלק נסתר מיוזמת ההפגנות, או שפשוט אין להם השפעה על תלמידיהם.
ראשי ומנהיגי הציבור הליטאי, הרב דב לנדו והרב משה הלל הירש, מגלים נוכחות פעילה במאמצים להבטחת לימוד תורה. אלו הם שני גדולי תורה, אישים בעלי רמה, ראויים לכל כבוד ויקר. אבל הם אינם מנהיגים. אין לרב לנדו ולעמיתו הרב הירש קשר ישיר ומסודר לציבור הנרחב. למרות גילם המופלג, הם טרחו לטוס לניו יורק לאסוף כסף למימון ישיבות. הם טרחו לבקר את תלמידי הישיבות העצורים. לא עולה בדעתם לעשות משהו, לדאוג לכך שההפגנות של תלמידי הישיבות לא יהפכו למפגני ביזוי, השפלה ורמיסת כבוד התורה.
