סופרינו הידועים, הלהוטין אחרי "יצירות נאות, שרוח ארץ־ישראל שורה עליהן", היו ודאי מופתעים מהבשורה המובאת על ידי הנער, אך אני הלא ידעתי כבר זמן שפוגרום מתקרב… בלכתי דרך השכונה הסמוכה חשתי משטמה מכל העברים. "לא טוב" — אמרתי, והוא תהה רגע והתקשה להבין: מה פירוש "לא טוב", והוסיף לסמן לנו כי עלינו לברוח… ראיתי אז כי משך הדקות שדִבר אתנו הלכה בריאותו והתרופפה, פניו צהבו ממש, כפניו של חולה טיפוס הבטן, וגם כי שרוול חולצתו מטונף בדם וכי זרועו מעוטפת בסמרטוטי תחבושת, ועוד ראיתי, וסירבתי להבין מה ראיתי, כי קצה המעדר שנשא מלוכלך בבוץ כהה מאֹד, אדמומי, נוטף… הצבעתי על מכתו ושאלתי, ניסיתי לשאול, אם גם בו פגעו הפורעים, ואם פגעו בו בגלל שהזהיר את ה"אליהוד", את ה"מוֹסקובִּים", ואם כך הדבר, הצעתי לו שיבוא אתנו, שנסתיר אותו בביתנו. הבית כְּבִּיר אמרתי והדגמתי בתנועות ידים, שהוא מרווח, שיש מקום. אם הבין את דברי ואם לא, נענע את ראשו כמצטער, והפסיק את השיחה, הכל מן אללה…! פסק ורץ בלי לסוב לאחור. ברגל נואשת רץ, כרוץ השועל הבורח מפני כלבי הצָידים.
מיד פנינו, לואידור ואני, לחזור לבית החוה הבודד, בית משפחת יצקר, בו התגוררנו, ובחפזוננו לא מצאנו את דרך המלך למעון — חצינו דרך כבושה לעגלות והמשכנו בשבילים של הולכי רגל, אם התקרבנו או התרחקנו, אין לדעת, לא הכרתי את הרוחות, אני הובלתי ואני טעיתי, ולואידור רגז כל הזמן. צולע היה על רגלו האחת, עקב מכה ישנה שחזרה להציק, והיה גורר אותה באופן משונה. נוסף על אימת הפרעות הרגשתי עצמי גם אשם כנגדו. תעינו באבק משעולי הפרדסים: פרדסים על פרדסים. כולם של בני הארץ, של הערבים.
ממגדל הכנסיה נשמע צלצול פעמון. הצלצול הבהיל עוף אחד, יפה זנב, שאת שמו בעברית לא ידענו שנינו, והוא פרח באויר והשיב עלינו רוח בכנפיו מרובות הצבעים. עלינו על גבעה, וראינו מרחוק איזה כתם אדום, קומתו השניה הצבועה של הבית. הכרתי: הנה בית הקברות שעל יד המעון, והנה הגבעה שלפני בית הקברות. באיזה שמחת ניצחון חזרתי להורות בבטחה את הדרך, קובע אנה ואנה עלינו לפנות בפרשות הדרכים. הנה… הכל בסדר, הנה… הולכים אנו ומתקרבים. וכבר ראיתי בעיני רוחי את שיבתנו אל המעון הריק והבטוח, לוגמים חלב טרי, ומוציאים אל המרפסת כסאות וחבילת עתונים לעין בהם אגב שיחה, כדרכנו. וכמעט הגענו אל הבית, אלא שאז ראינו אותו שוב — הנער הערבי. מרחוק שֹרך את דרכו, צועד במעוקם, כמו טחו עיניו. ומה השתנה מראה פניו…! אפור, נשכח, בלי כל ברק… אף נדמה היה, מדרך הִלוכו הרעועה, כי אין כל חיבור בין אברי גופו… רואים אנו אותו, אולם הוא, דומה, אינו מבחין בנו… נופפתי בידי וקראתי לו, חוזר ומציע, שיבוא אצלנו למצוא מסתור. כששמע את קריאתי זקף ראשו, רחרח באויר כחית טרף, ופרץ לעברנו במרוצה שבורה. שִנוי גדול עבר עליו מאז ראינוהו אך לפני שעה קלה. היינו כלא מאמינים — — — לא נער רך, נבער, תועה מבוהל בין העלים — אלא חיה רעה. כל מהותו מהות חיה צועקת: "תנו לי לאכול…! אני רעבה… כל־כך… נורא! אני אוכל את השולחן…!" מרכינה ראשה וחושפת שִניה, שִנַים ועוד שִנַים. האדם שבו גוסס, חשבתי, ולא ידעתי מה חשבתי. האדם שבו גוסס… שטות! איך? אין דבר כזה: "האדם שבו גוסס…" לא במציאות, לא מצד העובדות… הלך דיבור בעלמא עברני, הלך סופרים, גוזמא. הנער חולה, חולה וזהו. ובן לויתי נתרגש: — קדימה, בוא… — חפז ואחז בידי. אולם אני לא משתי. לברוח היינו צריכים. ואני לא ידעתי.
— הוא חולה, זקוק לעזרתנו, — קראתי נסער, — איך נפנה לו גב? בגלל התעקשותי הוספנו ועמדנו רגע ועוד רגע ואילו הנער מוסיף
ומתנפל. רץ היה ומתקרב… רץ ונופל, וקם ורץ וזז… מתמוטט־מתקדם, הורס אלינו, מתקרב, מתקרב… ואני כבר רואה ברור: טעיתי. האדם שבו אינו "גוסס", האדם שבו מת. בעיניו הדמִיות לא נותר דבר מאותו רטט הויה, מאותו קודש חיים, שום הוית אין־סוף, שום סוד דממה דקה. רק רקיקה בזויה נשארה, רק מעין נרפש, רק טִפה שפלה ובהמית. מה? איך? חשתי שבר גמור, ונתקפתי גועל טֵרוף. איך? איך…? הרי זה בן אדם! בן אדם! בן אדם חי…! נכון, עוד קודם ניכרו בו סימני מחלה, אבל עד כדי כך…? עד כדי כך!? הן מחלה כזאת אין… כזאת לא תתכן… ובכל זאת. הנה: גוף פגום והויה פגומה, ממארת. ראיתי ולא האמנתי. ראיתי, ולא הסכמתי לראות. וכל אותו הזמן הנער מוסיף ומתקרב, ולואידור מושך בידי: "בוא… בוא…! בוא!!!" ופחד מוֶת בא בקולו.
…ז …ז —
שני כדורי רובה חלפו לצדי ופגעו בנער. איבדתי את שִווי המשקל ונפלתי גם אני. האדמה היתה רפודת חצץ, ונשרטתי. סמוך מאחורי עמד צבי שץ ורובה בידו.
— מה עשית צבי? — קראתי נדהם. — מה עשית? צבי הושיט יד ומשך אותי לעמידה:
— מהר, יוסף חיים, מהר, לפני שיקום…
— יקום…? מי? הנער…? אתה הרי רצחת אותו! רצחת נפש!
— קדימה, יוסף חיים, קדימה, — צבי שץ לא שעה כלל לדברי, — מהר, מהר, לפני שיתעורר!
יתעורר…? הצצתי אחור וראיתי שהגופה אינה נחה. בשרה רוטט, מפרפר, מתקומם… ולאחר רגע, באנחה גדולה, קם הנער על רגליו ועמד מבולבל והדם עודו זולג משני הנקבים שבחזית בגדו…
בינתיים, רצנו שלושתנו חזרה לבית, וראינו איש מת אחד מוטל בצד הדרך ומת אחר רכון עליו, תופס רגל ומושך, מתכופף למרכז הגוף, נושך, מטלטל ומנענע, מתעקש ולא מרפה עד שליפת נתח בשר… נכנסנו לחצר, וסגרנו אחרינו את שער העץ הכבד ונעלנוהו היטב. הנער החולה רץ אחרינו והתנגש בשער בקול טריקה גדול, שוב רץ ושוב התנגש בשער, ושוב ושוב התנגש. מיד בקעה מפיו שאגת־אנחה כבירה, כקול הפר הנשחט. לא עבר רגע ולקריאותיו נענו אחרים כמוהו, והם צעדו סביב החומה, סובבים והולכים, צרים על הבית. מחכים לנו.
ומאז אנחנו כאן, מוקפים. ומאז לא יצאנו החוצה.
