תתארו לכם עולם שבו אתם חיים חיי זוהר: רוקדים עם כוכבים בכל ערב, משתעשעים עם זמרים במסכות, אוכלים מידם של חיים כהן, אייל שני או אסף גרניט, בודקים את מצב בטנה המתפתחת של לוסי איוב, במה שהפך כבר לתכנית-זוטא לצד המשדר המרכזי – האם שוב תלד לפני הגמר? מטיילים בערבות מדינות ששמן מסתיים ב"סטאן" עם רותם סלע וליאור רז – ואת כל זה יארזו לכם נהדר בצינור או אצל גיא פינס.
יש אנשים שעבורם כל זה חלום, אלא שמי שניסה לחיות את החלום הזה יודע שבסופו של דבר יתחשק לו קוטג'. או אם כבר בקולינריה עסקינן, איך אמר פעם האורקל ממרמורק? אי אפשר כל יום אנטריקוט, לפעמים מתחשק לחם עם שוקולד.
בשולי הדיון הציבורי (שכמו כל דיון במקומותינו הוא אינו ציבורי-ענייני אלא פוליטי-סקטוריאלי) בהמשך תקצובו של תאגיד השידור, אומר רק זאת: אני לא יודע אם שווה להחזיק שידור ציבורי כדי לקבל ממנו ארוחת ערב של סלט, חביתה וגבינה לבנה, אני יודע רק שבעולם שבו מתערבבות ברוסקטות מרוחות בחמאת כמהין עם פרוסות דקיקות של טונה צרובה בקרוב למאה שקלים למנה, אין כמו חביתה ביתית טעימה, או לחילופין, צ'ייסר.
כלומר, לא אותה מידת אלכוהול ששינתה את משמעותה בישראל וירשה את מקומה של הטקילה המוקפצת (שתייני שנות השמונים ששרדו מוזמנים להכות את השולחן ולהיאנח בערגה), אלא במובן של "רודף" (עברנו לשנות התשעים: שלום, חבר) או בשם התאגידי: "המרדף".
אני לא יודע כמה מכם צופים באדיקות בתכנית הזאת שבה נופלים אנשים בעלי ידע נרחב, בשאלות טיפשיות, בגלל הלחץ שמייצרת תאורת האולפן שמכה אותם בסנוורים. אני יודע שעבורי – ואולי עבור כמה מבני דורי – היא מסמלת סוג של פרידה מימים שבהם לא טרם החליף הטלפון החכם את הבינה האנושית.
