המראות מפסטיבלי המוזיקה הגדולים של אירופה של קהל המנופף באקסטזה בדגלי פלסטין, ומצטרף בחדווה לשירת “מוות לצה"ל", קורעים לי את הלב. לא פחות. כי מבחינתי, מדובר באחים והאחיות שלי. המשפחה האוניברסלית שתמיד הרגשתי שייך אליה, של חובבי מוזיקה – בדגש על רוקנרול – שמוכנים להצטופף, להתלכלך, להירטב ולשלם מחירים מופקעים והכל כדי להיות חלק מהצבא הכי יפה בעולם. צבא ההופעות. צבא שהתגייסתי אליו בחדווה מאז שעמדתי על דעתי. מ"רוק לחופש הגדול" עם תיסלם ומני בגר בגיל 12, דרך אינספור הופעות באינספור אצטדיונים באינספור מדינות, עד עצם היום הזה. או לפחות, עד ה־7 באוקטובר 2023.
ופתאום, האחים שלי לנשק מקללים את הצבא האחר שלי, האמיתי. זה ששירתי בו. זה שבניי שירתו וישרתו בו. ומאחלים לחייליו מוות, בשירת אצטדיונים אדירה וסוחפת. כזאת שנשמעת כמו עוד רגע מרגש מתוך מופע ענק שבו הקהל הוא חלק פעיל מהשואו, עד שמקשיבים למילים. והמילים, שאין דרך אחרת לפרש אותן, קוראות למותי ולמותם של יקיריי. מה שלא מותיר לי אלא להשתמש בביטוי – שלמדתי בצבא ההגנה לישראל – "אל תקראו לי יותר אחי, ואל תזיי…", המבינים הבינו.
אני צופה בסרטוני ההופעות האלה כמעט באובססיביות. מנסה להתמקד באנשים מסוימים בקהל. בייחוד, אנשים בגילי. לנסות ולהבין מה עובר להם בראש. התחושה שלי כלפיהם נעה בין עלבון, כמעט בגידה, לכעס וזלזול. אין לי שום בעיה עם מתיחת ביקורת על ישראל. חלקה לגיטימית בהחלט. ואני מודע למראות הקשים מעזה, שלא מפסיקים לזרום בתקשורת האירופית, ולאפקט המצטבר המובן והטבעי שלהם על דעת הקהל, נגדנו. שלא לדבר על התבטאויות קיצוניות ומקוממות של שרים בכירים בממשלת ישראל.
אבל מה שנשקף מההופעות האלה הוא כבר הרבה יותר מביקורת. יש שם שנאה וביטול מוחלט של מדינה שעם שלל מורכבויותיה עדיין דומה הרבה יותר באופייה והשקפותיה לקהל הזה, מאשר הצדדים שהם מגינים עליהם. להניף דגלים של חמאס וחיזבאללה, אתם יצאתם מדעתכם לגמרי? ועוד לשלב אותם בדגלי גאווה?
והשאלה שלא מפסיקה להישאל היא – למה. התשובה לא יכולה להיות רק הסברה ישראלית גרועה. למען האמת, אני לא מאמין שעם הסברה טובה בהרבה מצבנו היה משתנה דרמטית. בעולם הרשתות החברתיות המבוסס על כמויות של גולשים, אין לישראלים וליהודים סיכוי מלכתחילה לתת פייט אמיתי. אז מה זה בכל זאת, אנטישמיות? גם כאן, אני מרגיש קצת מסויג. אין ספק שלאירופאים קל יותר, אפילו באופן לא מודע, לתקוף מדינה של יהודים. כל כך הרבה דורות של סטיגמות ועלילות מרושעות הופכים בסופו של דבר לחלק בלתי נפרד מהדימוי הרווח של העם הנבחר. שוב, גם באופן תת־עורי. ועדיין, אני מתקשה להאמין שאותו גבר בריטי בגיל העמידה החוגג בהופעה בצל דגל פלסטין עושה את זה מתוך שנאה ליהודים.
אז למה כן? לגמרי במקרה, יצא לי לצפות רק לאחרונה בסדרה “בנות", ששודרה בשנים 2012־2017. סדרה על חייהם של צעירים אמריקאים בברוקלין, שהייתה מאוד מדוברת בשעתה. כל הגיבורים הם משכילים, אינטליגנטיים, רהוטים, חלקם – כולל היוצרת – יהודים. וכולם, כמעט בלי יוצא מהכלל, מרוכזים בעצמם באופן מוחלט, תלושים לחלוטין מכל זהות לאומית, פוליטית, חברתית, ולא מסוגלים להתחייב כמעט לשום דבר. מה שכן מאחד ביניהם הוא – בוז מוחלט לאחרים, וניסיון אינסופי להישאר טרנדי ואופנתי. זאת כמובן רק סדרה (מצוינת). אבל כזו שנתפסה בשעתה כמייצגת הלך רוח של דור שלם. או, כמו שהגיבורה הראשית אומרת (בהרבה אירוניה עצמית) בתחילת הפרק הראשון: אני רוצה להיות הקול של הדור שלי. או קול כלשהו של דור כלשהו.
קל מאוד לדמיין את גיבורי הסדרה הזו, אם הייתה מצולמת עכשיו, כשהם קובעים להיפגש בהפגנה אופנתית כנגד ישראל, או עורכים שופינג של כאפיות, בעודם מגוללים (בחינניות) את צרות העשירים שלהם. ובדיוק על המצע הזה – המנותק והנטול אג'נדה אמיתית – יושב חלק ניכר מה"מחאה". עד הטרנד הבא.
