יש מסעדות שעברו וקרסו. אחרות זזו מטרים ספרים בלבד, על אותו רחוב, והצטערו לנצח. יש כאלה שהתעקשו להישאר, פוחדות משינוי. אלה, אלה וגם אלה הן לא הסיפור, אולי רק דיסקליימר שמוצג בתחילת העלילה של שילה
וכך, בדיוק כך, קרה גם המובינג. יש מסעדות שעברו וקרסו. אחרות זזו מטרים ספרים בלבד, על אותו רחוב, והצטערו לנצח. יש כאלה שהתעקשו להישאר, פוחדות משינוי. אלה, אלה וגם אלה הן לא הסיפור, אולי רק דיסקליימר שמוצג בתחילת העלילה של שילה.
היא לא רק עברה, אלא זזה לצד השני של העיר. מי שמכיר את הקהל שלה – אסופת אורחים עם קבועים וחוזרים בכמות שמפרנסת פנטזיות במסעדות אחרות – יודע כמה טריקי המהלך הזה. מי שמכיר את התל אביב שלה – תזזיתית וטרנדולוגית והרבה יותר מתוחמת לאזורים ממה שהיא מוכנה להודות – יודע עד כמה מסוכן המהלך הזה.
ובסופו של דבר, המהלך הזה יצא, הוצא, נהגה ויושם חלק ומבריק כמו סשימי, וסקסי כמותו. הספייס ענקי, מרווח היכן שכדאי לתת רווח. צמוד יותר במקום שקורא לאינטימיות. נותן לשולחנות להתעסק בעסקים, ולבר לעשות ביזנס, הולך הצידה להסתכל על הרחוב ופנימה כדי לשתוק מול סמטה פנימית ירוקה יותר, ומסביב רק, ובדיוק, מה שהעין רוצה לראות בחיים האלה – סידורי פרחים גדולים מהחיים, שמפניירות גדולות מהחיים, מטבח גדול מהחיים. חיים, בקיצור.
