אחרי חודשים ארוכים שבהם התחמקו מלהופיע, שרי ממשלת ישראל שוב איתנו. 20 חודשים חלפו מאז השבעה באוקטובר – שיאו של כישלון מודיעיני וביטחוני מהדהד – ושרי הממשלה חוזרים במרץ לאולפנים אחרי ביקור במספרה, מרוחים בשכבות של איפור ועם סיסמאות ריקות מתוכן.
בראש מבצע "חוזרים לאולפנים" עומדת השרה גילה גמליאל, עד לאחרונה נציגת השתיקה הרועמת, והיום המרצה הלאומית. את גמליאל לא ניתן היה למצוא אחרי אסון השבעה באוקטובר, ופתאום, בלי להכין אותנו לזה, היא יצאה לסיבוב ראיונות, שבהם היא לא שוכחת לרגע להזכיר לנו מי אחראי לניצחון, כאילו היינו במשטר טוטליטארי, ומפגינה נאמנות מגוחכת ונלעגת לראש הממשלה.
לצידה דוהר השר אלי כהן, שהספיק להסביר בשלל ערוצים למה כולם אשמים חוץ ממנו. הוא התחיל באולפן 14, המשיך בערוץ הכנסת, ודילג לערוץ 12. כהן הפך לאסטרטג תקשורתי: הוא עשה, הוא פעל, הוא דאג לנו, ורק בזכותו יש לנו חשמל.
גם השר מיקי זוהר לא עומד בפיתוי, והוא שוב כובש את האולפנים. הפעם כדי להסביר למה התרבות פורחת, הספורט משגשג, והמדינה למעשה מתפקדת למופת, ואיך זה שאנחנו לא שמנו לב לכך. אסור לשכוח את מירי רגב, שהפכה את חידוש הטיסות ואת חילוץ הישראלים מחו"ל להישג אישי שלה. אין ספק, בלי שרת התחבורה לא היה קורה כלום.
הפתעת הקאמבק של השבוע היא יואב קיש – האיש שאחראי על מערכת החינוך, שמושבתת לפני החופש הגדול. קיש מצא זמן להגיע לאולפן כדי להסביר שכולם צריכים "קצת יותר סבלנות".
אפשר להבין את השרים. שמונה חודשים ללא הופעה תקשורתית הם תקופה קשה לכל פוליטיקאי. אפשר לדמות זאת לדג בלי מים, ולאיתמר בן גביר בלי טיקטוק.
זה שיא הציניות. הסיפור הוא לא העם, אלא הפריים. לא השיקום, אלא התדמית. עוד כמה שבועות הם יתעייפו, יסתתרו מאחורי הדוברים, ייעלמו לתוך משרדיהם המאובטחים – וישאירו אותנו עד למשבר הבא, שבו יצוצו בחליפה חדשה ומסרים מתוזמרים. ככה זה עובד, הם נעלמים כשקשה, וחוזרים כשיש במה והצלחות.
פרשנים מטעם עצמם
יש פאנליסטים מרתקים, ויש כאלה שאין שום ערך מוסף בהופעתם, והם מבלבלים את המוח. אחד מהם הוא ספי עובדיה, שמברבר את עצמו לדעת ולא מחדש כלום. צפיתי בו בערוץ 13 כחבר פאנל, ושמחתי לראות שהוא נעלם ממסך הערוץ. לא חלף זמן רב וגיליתי שעובדיה ממשיך לקשקש, הפעם מעל המסך של ערוץ 12.
ישנם פרשנים שבדבריהם יש ערך מוסף. עובדיה לא כזה. הפרשנות שלו שטחית ורדודה, ובמרבית המקרים הוא מצטיין בלהסביר לנו בידענות מה שכבר שמענו וקראנו.
באחת הפרשנויות המלומדות שלו השבוע, עסק עובדיה בעמדת האוצר בכל מה שקשור למענקי השיקום, וכהרגלו סיפר לנו סיפור מרתק שפורסם כבר בכל הרשתות. לעיתים אני חומל עליו על כך שהוא נאלץ להשתטות עבור כמה דקות של תהילה.
עובדיה לא לבד. קם לו מתחרה, שהפך ברוח הימים האלה גם לפרשן לענייני איראן. אני מתכוון לדני זקן, שלא מפסיק לדקלם את כל מה שאנחנו יודעים. זקן היה מפקד זמני ביותר של תחנת השידור הצבאית גלי צה"ל למשך תקופה קצרה עד שנבעט משם. הוא מדקלם במרץ את משנתו, אלא שאינו מחדש כלום, אלא רק מקשקש.
הטובות לטייסים
מפקד חיל האוויר עזר ויצמן היה מי שטבע את המימרה "הטובים לטיס, הטובות לטייסים". אם הוא היה מעז לומר את זה היום, ארגוני הנשים היו ממררים את חייו. ויצמן ז"ל לא העלה על דעתו שתהיינה טייסות בחיל האוויר, ובתקופתו לא היה שום סיכוי שטייסת תטיס מטוס, גם לא מטוס קל.
היום אפשר להתברך בטייסות חיל האוויר, שמטיסות מטוסי קרב. חלקן השתתפו במלחמה באיראן, והן שותפות שוות ערך להצלחה הגדולה.
נשים שותפות גם במבצעים מרשימים במטה המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים.
אחת מהן הייתה מהמובילות של ההתנהלות המבצעית שנוגעת למלחמה באיראן. היא זכתה לאמון כי היא מקצוענית – והיא לא לבד. גם בשירות הביטחון הכללי ישנן נשים רבות בעמדות מפתח, מבצעיות ובמטה.
למה הוא שתק?
במהלך מסיבת עיתונאים שנערכה השבוע, נשאל ראש הממשלה בנימין נתניהו אם הוא מכיר ביצחק עמית כנשיא בית המשפט העליון. שאלה פשוטה לכאורה, שנותרה ללא מענה.
העובדה שראש הממשלה לא מתייחס לנשיא עמית, ונמנע מלהזכיר אותו במשך תקופה ארוכה, מעלה שאלות על מצב היחסים בין הרשות המבצעת לרשות השופטת במדינת ישראל. זהו מצב שמעורר דאגה לא רק בקרב משפטנים ואנשי ממשל, אלא גם בקרב אזרחים רבים שחרדים לשמירה על האיזון הדמוקרטי.
אחת מאבני היסוד של כל משטר דמוקרטי היא ההפרדה בין הרשויות – הרשות המחוקקת, הרשות המבצעת והרשות השופטת. ההפרדה אינה ניתוק. כל רשות עצמאית במובנים מסוימים, אך מתקיימת ביניהן מערכת יחסים דינמית שדורשת שיח, שיתוף פעולה, ולעיתים גם ויכוח, אך לא ניכור.
כאשר ראש ממשלה נמנע מלהכיר פומבית בנשיא בית המשפט העליון, הוא למעשה מאותת לציבור שגורם שלטוני מרכזי לא מכיר בלגיטימיות של גורם אחר. לא מדובר כאן באי־הסכמה עניינית על פסיקה זו או אחרת, אלא בהתעלמות אישית מוסדית; וזהו מצב בעייתי, שמעמיד בספק את עצם ההכרה באחד מעמודי התווך של שלטון החוק.
השבוע עלה שמו של נשיא העליון שוב לכותרות, לאחר שהחליט לדחות דיון בבית המשפט העליון על מינוי ראש השב"כ הבא. יריבו, שר המשפטים יריב לוין, לא טרח לבדוק את הסיבה, וסימן שוב מטרה סביב דמותו של השופט עמית, מבלי שבדק את הסיבה לכך: מות אמה של אחת משופטות ההרכב. לעובדה הזאת אין שום חשיבות בעיני שר המשפטים, שהפך את המאבק בינו לבין נשיא העליון למאבק אישי.
השר לוין לא לבד. ראוי לזכור כי גם אם קיימת מחלוקת עקרונית, חריפה ככל שתהיה, בין נבחרי הציבור לבין שופטי העליון, האחריות של המנהיגים היא לנהל אותה תוך כבוד הדדי. אין חובה להסכים, יש חובה להכיר – וברגע שבו ראש ממשלה נמנע מלהתייחס אל נשיא העליון, כאילו אינו קיים, הוא חורג מהשיח הלגיטימי אל עבר ריסוק בית המשפט העליון.
