נעבור למה שכן חשוב. המחיר, למשל. 55 שקלים לפיתה ו-35 שקלים לחצי מנה הם סכום יקר, רציתי לכתוב שאפילו מוגזם, אבל כבר אי אפשר לדעת מה מוגזם בימינו. הסכומים שמשלמים פה על מזון מהיר נוסקים בקצב מטורף, ועדיין – זה יקר ב-2-3 שקלים מהשווארמיות הממוצעות.
הכמות מכובדת מאוד. הפיתה מפוצצת, משביעה ובעיקר יציבה ולא נקרעת. היא כשלעצמה טעימה מאוד, מה שכמובן מעשיר את המנה. העגל הוא לא סיבה לחזור למקום, ההודו כן. הייתי נותן 8.5, אבל 55 שקלים עדיין מפריעים לי, ועל זה נאמר "אוי, דוידוביץ'". 8 אחרי המלחמה.
בסך הכול הייתה לי חוויה חיובית אצל דוידוביץ'. חשוב, והדבר נכתב בלי שמץ של ציניות, שגבעתיים תתקע יתד בתחום השווארמה. לא בכדי הפכה חיפה לשם דבר בתחום ולמוקד עלייה לרגל לקרניבורים, ואפילו ראשון לציון מטפחת מוניטין. מי יודע, אולי זהו צעד ראשון של העיר בתהליך ההפיכה לאיסטנבול, כיכר טקסים פינת כיכר נוח. טוב, אולי לא.
