כהרגלם, הפקקים בדרך לצפון תל אביב היו בלתי נסבלים. שום תחזית מוקדמת של ווייז לא הייתה רלבנטית. אתה יושב במכונית, שלא זזה, ובהדרגה יוצא מדעתך. מצלצל למסעדה ומודיע על איחור ניכר; ההגעה מתעכבת עוד, ואז מתקרב ליעד, מבין שכדי להגיע לחניון היותר קרוב ליעד תיתקע עוד כעשר דקות למרות שמדובר בסך הכול בכמה מאות מטרים; חונה רחוק מהמסעדה, משלם המון על חניה בסוף, וככה אמור להתחיל בילוי. לא, זה לא נורמלי. מצד שני, המציאות שאנחנו חיים בה לא נורמלית מזמן.
אז הגענו, קצת טרוקים, לשה ויוי. המארחת מצדה שמרה על שולחננו אף שהתייצבנו באיחור ניכר. משהו בתפריט עשה מיד חשק. המון אופציות דגים וסי-פוד, רובן קטנות עד בינוניות ורק מיעוטן על תקן עיקריות ממש. גבאי מציע את אותה חשיבה קולינרית שאיפיינה אותו בשיינע, בהתאמות פורמט – ממסעדה לבר אוכל.
רוב השולחנות בשה ויוי ממוקמים בחוץ, עם הפנים לדיזנגוף. זה רחוב גדול והומה, שיש בו לא מעט רעש. דבר אחד ברור – הסולידיות שאליה כיוונה שיינע בשעתה מפנה כאן את מקומה להמולה. מי שמסתובב במקומות האלו יודע סביב מה נסוב המשפט האחרון. להבדיל מאי-אלו אזורים בעיר, המקומות כאן ניחנים בפחות אופי וייחוד ויותר גנריות. זה הוייב גם בשה ויוי, שמרגישה שיותר משהיא פונה לקהל שמתעניין באוכל ראוי מן הים, עסוקה בלדוג את הבליין המזדמן.
