אושר, התרגשות, אהבה, התפעלות מיופי, חלום, גירוי, מתיקות העצב, נחמה. את כל אלה מציע פופ כשהוא במיטבו. ובמיטבו הוא יכול להיות רגע פרטי, עטוף ברחמים, מחול מטורף, עבד של הזמן. פופ במיטבו חוזר אל ימי התום, אל החיים מיום ליום, אל הבגידה. הוא שר ברחובות, הוא מחכה, הוא קורא בוא, הוא מאלף נמר.
פופ, כשהוא בשיאו, הוא עולם ומלואו. הוא עוצמתי ומלטף, בוער ומתרפק, מרקיד ומדמיע, מחבק ושובר. פופ במיטבו הוא הדרך של ריטה, מהרגעים הראשוניים שבהם רמי קלינשטיין חיבר מנגינות ורקח הרמוניות בהשראת אבבא עם עיבודים וסאונדים בהשפעת להיטי אייטיז, שהשיקו את אלבום הבכורה המופתי שלה, ועד המופע הטרי "Let's Dance", אמש בהאנגר 11, בגלגול החדש של הקריירה בת ארבעים השנים של זמרת גדולה מהחיים, דיווה, שהיא עדיין מלכת הפופ של ישראל בארבעת העשורים האחרונים.
זמרות באות והולכות, ממלאות מצעדים והיכלים ונעלמות. כוכבות צעירות, שיכולות להיות כמעט הנכדות שלה, מכריזות על עצמן כזמרות העשור, המאה והמילניום. אבל כל מי שאוהב פופ ישראלי באמת, בעצמות, בעורקים, יודע שכבר ארבעים שנה יש לו רק מלכה אמיתית אחת. והוא יודע שהפופ שלה לא פחות איכותי, כובש, משמעותי וישראלי, מהרוק של הקולגות בני דורה.
