הגם שהופיעו יחדיו בשני מופעים בלבד – "ילדות קשה" (ב-64') ו"נישואין נוסח גירושין"(ב-73') – שמור ליוסי בנאי ולרבקה מיכאלי מקום של כבוד בכותל המזרח של הבידור בארץ והמערכונים והשירים ממופעים אלה שומרים על חיוניותם חרף הזמן הרב שעבר מאז. באי פסטיבל "סוף הקיץ", שייערך בשלהי אוגוסט בתיאטרון ירושלים, יוכלו להתמוגג מהקטעים הווירטואוזיים של בנאי, כשלהגשתם תחבור מיכאלי לחבורה של שחקנים צעירים.
"לאחר שהופעתי עם אחיו, גברי, בערב שירי…אסירים, במועדון של סורמלו, בירושלים, פגשתי לראשונה את יוסי בהופעה בחיפה של הרכב מועדון התיאטרון, שבו הייתי עם גאולה נוני, מרגלית אנקורי, מיה זיו ואסנת שדה", היא משחזרת. "שם הוא אמר לי שנופיע פעם יחד ואני לא כל-כך האמנתי לו".
מדוע?
"כי הוא כבר היה כוכב, ששיחק בהבימה לאחר שהיה בלהקת הנח"ל".
אז נהיית מבאי מעונה של משפחת בנאי, בשוק מחנה יהודה?
"לשם הגעתי יותר מאוחר, כשכבר הייתי פרטנרית של יוסי. זה קרה במלחמת ששת הימים, כשיצאנו להופיע מעבר לגבול בירושלים. בדרך חזרה טרפתי את האוכל הפרסי המדהים, שהכינה אמא שלו, בכורה".
מה עושה לך להופיע כעת בחומרים של יוסי?
"יותר ויותר אני מעריצה את הכתיבה שלו. פתאום אני רואה כמה נפלא הוא כתב, בעוד שבחייו נלכדתי פחות בקסם של הדברים שחיבר".
האם יש במופע הנוכחי כוונה להחזיר אלינו את יוסי, שאולי נשכח במידה מסוימת כמו רבים אחרים?
"יוסי לא נשכח אף פעם עם הקול הכל-כך מזוהה וחד-פעמי שלו, שעולה כעת גם במופע שלנו".
איך היית אז?
"מאוד מפוחדת, מאוד מרוגשת, כשיוסי השתדל לא לאבד את הסבלנות כלפי טירונית כפי שעדיין הייתי".
אם תוכנית "ילדות קשה" כה הצליחה, מדוע מלבדה העליתם רק את תוכנית "נישואין נוסח גירושין"?
"זה מפני שכשחקן יוסי רצה לעשות גם דברים אחרים ואני עסקתי בדברים שלי".
היא אכן התפזרה בין המון דברים. ביניהם מיכאלי נהייתה מעין מנחה לאומית, הופיעה בכישרון רב בכ-20 סרטים, עשתה בידור בלי סוף והתבלטה כזמרת קומית. "עשיתי את כל הדברים האלה, כשהייתי פנויה מעבודתי ברדיו, שלו הייתי מחויבת עד שבשלב די מאוחר נהייתי בעיקר שחקנית תיאטרון, כשבכך עזרו לי הפיטורין מהרדיו", היא מעירה. "התיאטרון הקאמרי נהיה מעין המשפחה שלי".
ומשפחתך הגרעינית חיה בחו"ל
"זאת המציאות שבה אני חיה, אבל באמצעים שיש כעת אני בקשר יום-יומי עם משפחתי, כך שאני מרגישה שהם קרובים אלי, מה גם שהם באים הרבה. ליתר ביטחון אני מבקשת לא לבוא כולם ביחד, למרות שהם אוהבים את זה".
בגילך, 87, אין דבר כזה יציאה לגמלאות, הלא כן?
"אני נחשבת לפנסיונרית, אבל אף פעם לא הפסקתי לעבוד".
מה חסר לך בעבודה?
"האמת היא שאם אני באה בטענות לעצמי זה שלא למדתי משחק. כשאני רואה את המיומנויות שרכשו בוגרי בתי-ספר למשחק, זה דבר שאף פעם לא היה לי".
איכשהו נשאר לך זמן לפוליטיקה
"אלה בעיקר פליטות הפה שלי והפגנות שאני משתתפת בהן, בעיקר בכיכר החטופים ובבגין, לאחר שעברתי מאפקה למרכז העניינים. אני בהפגנות מאז שהתחילה ההתנגדות לרפורמה משפטית".
את צועקת שם?
"כמו כולם, אבל לא עולה לבמות. העיקר שם זה להפגין נוכחות בתור אזרח מודאג".
ההפגנות עוזרות?
"בסופו של דבר הן מוכרחות לעזור. אם נשתוק, לא נוכל אחר כך להגיד לא ידענו ולא מחינו בזמן נגד מינויו של חבר הכנסת מלביצקי כיו"ר ועדת הכספים. זאת בושה לעם היהודי ולמדינה היהודית, שאיש החשוד באונס נבחר לתפקיד ממלכתי".
"אני כבר זקנה ומקווה שאמות בקרוב, אבל מדאיג אותי איזו מדינה אנחנו משאירים לדורות הבאים. הממשלה הכושלת הזאת מצליחה לפגוע בעם היהודי בכל מקום שבו הוא נמצא. יש בעולם אנטי ישראליות מוצדקת. אם הייתי היום באירופה, הייתי מפגינה נגד ישראל. בוודאי!"
והשליט מקיסריה?
"דעתי עליו ידועה. שרה בישלה דייסה והוא מהדייסות האלה סובל מעצירות או משלשול. בוודאי שמשהו קרה לו. מאוד הייתי רוצה לומר 'ראש הממשלה שלי', אבל אני לא יכולה".
את משלמת מחיר על התייצבותך במחנה מסוים?
"זה שפה ושם הפסדתי פרסומות זה בטוח, אבל אין בכך כדי לגרום לי לשתוק".
