אי אפשר להפריז בסופרלטיבים על רביבה וסיליה. כמעט 37 שנים חלפו מאז פתחו רביבה אפל, סיליה רגב ונירה קולודני את בית הקפה ברמת השרון. מה היה כאן אז, בכל הנוגע לתרבות בתי קפה וקונדיטוריה? רק חול וחול. אפילו אורנה ואלה נפתח רק ארבע שנים אחרי ברחוב שינקין התל-אביבי.
לכל ביקורות האוכל של אבי אפרתי
בית הקפה, בלב שכונת נווה רסקו השקטה והסולידית, הפך עם השנים למוסד לכל דבר ועניין. נתקבעו בו סטנדרטים חדשים של אפייה, הגישו בו לא מעט אוכל טוב ומוקפד, וגם תרבות הישיבה והבילוי בו הציבה קני מידה שלא היו מקובלים כאן. במשך שנים הוא היה מוקד עלייה לרגל גם מצד אנשים שאינם מתגוררים בעיר, וסיפק איכויות אוכל וחוויה ייחודיות.
השנים חלפו, והמקימות כבר לא אתנו. אפל, הרוח הפעילה של המקום, הלכה לעולמה ב-2018. מי שאוחז בהגה ומנווט במקומה הוא עמוס, בנה. עוד בתי קפה ואוכל איכותיים נפתחו, כולל ספוט נוסף של רביבה וסיליה בתל אביב, ומה שהיה יעד הפך להיות שכונתית איכותית. אל יקל ראשכם בקונספט. כמה מקומות כאלה יש כאן באמת? לא כאלה שיושבים בהם להפוך וקרואסון כי הם ליד הבית, אלא כאלה שמגישים בהם גם אוכל איכותי, שומרים על סטנדרט באפייה ועל נוכחות, לב קהילתי פועם.
במוסדות כאלה מתבקשת גם, מעת לעת, בקרת איכות. יצאנו לרביבה וסיליה לבדוק אם הם עומדים בסטנדרטים שהציבו בעצמם, ואם אוכל בית הקפה המשודרג והמוכר שלהם, עם ההטיה הצרפתית והנגיעות המקומיות, עודנו טוב וראוי כשהיה.
