בראיון מיוחד ל”מעריב” קורא אייל עופר, מומחה לכלכלת חמאס, לשינוי יסודי במדיניות הישראלית כלפי עזה – שינוי שעשוי, לדבריו, להבטיח את ביטחון ישראל לעשרות שנים קדימה ולצמצם את האיום האידאולוגי והדמוגרפי הנשקף מהרצועה.
לדבריו של עופר, “ישראל חייבת לשנות את מדיניותה כלפי עזה באופן יסודי כדי להבטיח ביטחון לאומי ולמנוע סחיטה מדינית ודמוגרפית. שלושה עקרונות מרכזיים צריכים לעמוד בלב המדיניות: חופש פעולה צבאי מלא מול כל איום בעזה, ללא הסכמים מגבילים; מניעת שיקום עזה כך שהשארת עזה בחורבנה הנוכחי לעשרות שנים יעודד עזתים להגר, צמצום פצצת הזמן הדמוגרפית והצגת דוגמה לכל רוחשי רעתה של ישראל באיזור; והסרת אחריות ישראלית מאוכלוסיית עזה, תוך סגירת מעברים וניתוק כלכלי ותשתיתי".
עופר מצביע על שורש הבעיה: “האויב הוא האתוס הפלסטיני השולל את קיום ישראל כמדינת הלאום היהודית, כאשר חמאס הוא ביטוי מרכזי לכך, אך לא היחיד. אידאולוגיה זו משותפת לחלקים נרחבים בעולם האסלאמי ובמערב, מפרס דרך קטאר ואל-ג’זירה ועד אוניברסיטאות מערביות. עזה משמשת כלי תעמולה להצגת ישראל כאכזרית, תוך התעלמות מהאחריות של העזתים עצמם, מצרים והעולם הערבי כולו".
בביקורת חריפה טוען עופר כי ישראל איפשרה בפועל את הצמיחה הדמוגרפית המואצת ברצועה והזרמת כספים בלתי מבוקרת: “דוקטרינת אוסלו, שהאמינה בשלום דרך איחוד עזה והגדה, נכשלה. השקעות של כ-50 מיליארד דולר, רובן מערביות, הובילו לצמיחה דמוגרפית חסרת תקדים בעזה – כפולה מזו של מצרים או של העדה השיעית בלבנון. ישראל, באמצעות משאבים ואישורים, אפשרה זאת, תוך מתן לגיטימציה להזרמת כספים שלא נחשבו כמימון טרור. מנגנון שיקום עזה (GRM) של המתפ”ש, שהוקם ב-2014, איפשר הזרמת חומרים ששימשו את חמאס, כמו מלט למנהרות, תחת פיקוח כושל".
לדבריו, אחת הבעיות המרכזיות היא התפיסה הבינלאומית שישראל אחראית לגורל עזה: “החוק הבינלאומי מחייב לספק צרכים הומניטריים לאוכלוסייה תחת כיבוש, וישראל נתפסת ככובשת עזה למרות ההתנתקות, בשל הסכמים כמו הסכם המעברים (2005) והכרזותיה. המצור שהוכרז ב-2007, לצד המשך אספקת משאבים, חיזק את התפיסה שישראל אחראית, כפי שביטא הלורד קמרון ב-2010: ‘עזה – הכלא הפתוח הגדול בעולם’".
הפתרון שמציע עופר נחרץ וכולל כמה צעדים מעשיים: “ישראל תפעל בעזה ללא הסכמים מגבילים, בכל אמצעי – אוויר, ים, יבשה – תוך החזקת שטחים ריקים מאוכלוסייה. אזור חיץ בצפון (3 ק”מ) ומזרח (1.2-1.5 ק”מ), כ-22% מהרצועה, יסופח רשמית ויישאר ריק, עם הוראות פתיחה באש נוקשות. שטחים נוספים יפונו דרומה לפי צורך, ללא הטלת כיבוש על האוכלוסייה".
“ישראל תסגור מעברים, תנתק מים וחשמל, ותבטל את פעילות המתפ”ש. שום סיוע לא יינתן לשיקום עזה, כדי לעודד הגירה ולהפחית את הלחץ הדמוגרפי. משאבים שיוזרמו על ידי גורמים חיצוניים ויאיימו על ישראל – יושמדו", הוסיף עופר, “ישראל תבהיר כי עזה היא ישות זרה ועוינת, ללא כל מחויבות כלכלית או הומניטרית כלפיה. נוכחות ישראלית במעבר רפיח תבוטל, ושירותים כמו בנקאות או עתירות לבג”צ יופסקו. מדיניות זו תאלץ את מצרים לקחת אחריות, תוך צמצום הסחיטה הבינלאומית".
עופר מתייחס גם להיבטים הדיפלומטיים מול מצרים: "ישראל תבהיר כי הברחות מסיני מחייבות אחריות מצרית, ותפסיק להשתמש במצרים כמתווכת. יחסים ינוהלו דרך משרד החוץ בלבד. ראשי השב”כ, המתפ”ש ואלופי צה”ל יפסיקו לשמש בתפקיד דיפלומטי מול מצרים ויתרכזו בנושאי בטחון".
מול סעודיה: "ישראל תציע שלום הדדי, תוך הבהרה כי עזה היא בעיה צבאית של ישראל ואינה נושא שלדעת ישראל יש לו פתרון מדיני", מול ארה”ב: "סגירת מעברים תקשה על ארגוני או”ם, הממומנים על ידי ארה”ב, לפעול בעזה, ותעביר את האחריות למצרים".
לסיום אומר עופר: “נדרשת מדיניות חדשה לעזה, כולל סיפוח שטחים בצפון הרצועה, הקמת אזור חיץ והימנעות משיקום תשתיות, תוך שמירה על חופש פעולה צבאי ואי לקיחת שום אחריות על אוכלוסיית עזה או שיתוף פעולה עם גורמים בינ”ל המשתמשים באחריות זו כאמצעי סחיטה מדיני מישראל.”
“מדיניות זו תבטיח ביטחון ישראל לעשורים, תמנע סחיטה מדינית ותצמצם את האיום הדמוגרפי והאידאולוגי מעזה, תוך שמירה על עקרונות של חופש פעולה צבאי והתנערות מאחריות כלכלית/אזרחית", הדגיש.
