אם "פורני" מכוונת יותר לבנות, "ציפורי הרעם" פונה יותר לכיוון הבנים, אלה שעפים בשמיים על כל מיני Fים ועושים פעלולים, ומביאים פצצות לעזה ולטהרן. וידוי: גם כותב מילים אלה חלם מילדות להיות כזה, והלך לגדנ"ע אוויר ובנה טיסנים, אבל הכי קרוב שנגע בשמיים היה כשקיבל מדריכת גדנ"ע עוצרת נשימה בשם רינה מור (אהלן, רינה!), שיום אחד פערה לו חור בלב כשעזבה את התפקיד רק כדי להשתתף באיזו תחרות שהמחישה את קלות הדעת של העולם המערבי וזכתה שם בתואר חסר המשמעות מיס תבל.
לא מעט שנים עברו מאז, ורינה הנהדרת צריכה להיות בת – לא חשוב בת כמה – אבל אני בטוח שנשארה נהדרת כמו אז. גם חיל האוויר שלנו שבר לי את הלב כשלא נענה לתחינותיי ואפילו לא זימן אותי לבדיקות הראשוניות לקורס טיס, אם כי בדיעבד אני יודע שאנשיו נהגו בחוכמה רבה, כשוויתרו על מי שיכול היה להפוך לטייס הפחדן והגרוע בעולם.
הסרט “ציפורי הרעם" מספר על אלו שהם בדיוק ההפך ממי שיכולתי להיות. אחת לשנתיים בוחר הצבא האמריקאי מכל זרועותיו ארבעה טייסים, מהמובחרים שבמובחרים ביכולותיהם האוויריות, להיות הצוות האווירובטי שלו, שיערכו מאה תצוגות ברחבי ארצות הברית, למען יתחבב חיל האוויר על הצופים, במיוחד אלה הילדים, שיגדלו וילכו להיות טייסים בחיל המשווע לטייסים, או סתם ילכו לצבא.
הסרט מתאר את אימוניהם של הטייסים לאורך תקופה בת חודשיים עד שיקבלו הסמכה כטייסי אווירובטיקה. לעיתים האימונים מרהיבים, לעיתים מקבל הצופה תחושה כאילו הוא צופה בבית משוגעים אווירי. בלתי אפשרי לתאר זאת אחרת – ארבעה F16 טסים במבנה צמוד במהירות 1,000 קמ"ש ויותר כשכנפיהם במרחק 45 סנטימטר זה מזה, כשנגיעה לא נכונה בת מילימטר במוט ההיגוי תביא להתרסקות כולם, היא בהחלט הגדרה קלינית מדויקת לאי־שפיות.
והם משתגעים ככה בלי הפסקה. ויש להם דרכים נוספות להשתגע להנאתם: למשל לטוס אנכית לכיוון השמיים, להיפתח לשושנה, כלומר כל מטוס טס לכיוון אחר, משלים עיגול שלם בשמיים וכולם חולפים בתזמון מושלם בנקודה אחת ובמרחק זעיר זה מזה כשהנשמה של הצופה גם בסלון ביתו הבטוח, שעל הקרקע היציבה, פורחת.
ובסוף הם מצליחים כמובן באימונים ונוחתים בשלום (לפחות מרביתם. לפעמים יש כאלה שמתרסקים), ומוכרזים – באופן שוודאי יעצבן כמה טייסים בחיל האוויר הישראלי – כטייסים הטובים ביותר בעולם. אבל אני מה אכפת לי. מזל שהלכתי בסוף לשריון.
