"אלה הדברים אשר דיבר משה בעבר הירדן. במדבר, בערבה, מול סוף…". בדברי התוכחה של משה אל העם הוא לא מדבר ישירות על החטאים של בני ישראל, אלא רק רומז על מקומות שבהם אירע החטא, וזאת כדי לשמור על כבודו של העם ולא לפגוע בו גם כעת בשעת התוכחה. זהו לקח לדורות, כיצד יש להוכיח אדם שחטא. הכל מותר, חוץ מלפגוע בכבודו ולביישו.
כידוע "על קמצא ובר קמצא חרב בית המקדש". הסיפור אכן מזעזע וכבר בילדותנו לימדונו הגננות את פרטיו. יהודי מעשירי ירושלים ערך סעודה גדולה ושלח את משרתו להזמין את חברו קמצא, אולם המשרת הזמין בטעות יהודי אחר בשם בר קמצא שהיה בסכסוך עם אותו עשיר. לתומו חשב שהלה רוצה להתפייס עימו והגיע לסעודה. כשראהו בעל הסעודה, ניגש אליו ואמר לו: "יש כאן טעות, הרי שנינו שונאים זה את זה, צא החוצה!".
ענה לו בר קמצא: "בבקשה, אל תביישיני, תן לי להישאר ואשלם את עלות מנתי". אך בעל הסעודה לא הסכים, ודרש ממנו לעזוב. בר קמצא, בניסיון נואש להימלט מהבושה, אמר לו: "יש לך 500 מוזמנים. אני אשלם את ההוצאות על מחציתם, אך אל תגרש אותי בפני כל הציבור".
אך בעל הסעודה סירב להצעה זו ואף להצעת בר קמצא כי יישא בכל הוצאות האירוע – וגירשו מהאולם וביישו בפני כל הציבור ובתוכו תלמידי חכמים שישבו שם ולא מחו בפני בעל הסעודה על עלבונו של בר קמצא.
למי שלא יודע מי זה בר קמצא, הסיפור מאוד מעציב ומעורר הזדהות עם אותו מסכן. אולם אנו היודעים מי זה אותו בר קמצא, מבינים שמדובר באחד מגדולי המנוולים שידע עמנו. אחרי שיצא פגוע מאותו אירוע, הוא החליט לנקום ונסע לקיסר הרומאי ואמר לו כי היהודים החליטו למרוד בו, וכדי להוכיח את טענתו הוא הציע לקיסר לשלוח איתו עגל להקרבה בבית המקדש ושיראה שהיהודים יסרבו להקריבו.
בדרך לירושלים הטיל מום בעגל כדי שיהיה פסול להקרבה. ואכן הכהנים בבית המקדש נמנעו מהקרבתו, וזה היה סימן מעיד לקיסר שאכן היהודים מורדים בו והניע אותו לעלות על ירושלים ולהחריבה. המדרש מספר כי בדרך לירושלים עבר הקיסר דרך ביתר, ושם הרג המוני גברים, נשים וטף, עד שהסוסים שקעו בדם עד חוטמם.
לו הייתם פוגשים באותו בר קמצא, בוודאי הייתם מטיחים בו: מדוע גרמת לנקמה בכל העם?! יכולת "לגמור את החשבון" עם בעל הסעודה שביישך, מדוע גרמת להרג של מיליוני יהודים?.
אלא שסופו של הסיפור מוכיח על תחילתו. בר קמצא אכן היה רשע מרושע והוא האשם באותה שואה שפקדה את עמנו לפני כאלפיים שנה. זו הייתה המסקנה המתבקשת. אך לחז"ל היה מבט שונה ולקח לדורות. "אמר רבי אלעזר: בוא וראה כמה גדולה כוחה של בושה, שהרי סייע הקב"ה לבר קמצא להחריב את ביתו ולשרוף את מקדשו".
ביישתם בן אדם? יש לזה מחיר! ומכאן לפרשתנו. משה בא להוכיח את עם ישראל ומדבר ברמזים. "במדבר" שהכעיסוהו במדבר. "בערבה" שחטאו בבעל פעור, וכן הלאה ביתר הרמזים. למה לא הוכיחם באופן ישיר וגלוי על החטאים? למה ברמז?
אומר המדרש (ילקוט שמעוני): "אמר משה אם אני אומר להם במפורש, אני מלבין פניהם ואין לי חלק לעולם הבא – לכך אני אומר ברמז". מדהים! הרי משה לא מוכיח את דור החוטאים. אלו מתו מזמן. כאן, אחרי ארבעים שנה, הוא מדבר אל דור הבנים ואולי הנכדים, ובכל זאת הוא נמנע מלהוכיחם במפורש, כדי שלא לביישם ולאבד חלילה – למרות כל זכויותיו הרבות – את חלקו בעולם הבא.
היש בדורנו מי שיודע להוכיח מבלי להלבין את פני השומע?
