על פניו, יצרנית הרכב קייזר פרייזר הייתה אמורה להיות הצלחה אדירה. שילוב כוחות בין תעשיין ענק בשם הנרי ג'יי קייזר לבין בכיר תעשיית הרכב ג'וסף דבליו פרייזר. השניים מייסדים ב-1945 את חברת הרכב שנושאת את שמם וב-1947 רוכשים את מי שהייתה חברת גרהם פייג' בה עבד פרייזר לפני מלחמת העולם השנייה. כאשר הם מלאי חלומות, הם פורצים לשוק האמריקני המתעורר עם דגמים מודרניים יחסית, משיגים את יצרניות הרכב הגדולות, פורד, ג'נרל מוטורס וקרייזלר, שלאחר המלחמה נסמכו על המכוניות שהציגו טרום הצטרפות ארצות הברית למערכה. הם מציגים את ה"פרייזר" וה"הנרי ג'יי" שנראו נהדר, מודרניות, מתקדמות – ההתחלה הייתה מבטיחה, אבל עם הכניסה של שלושת הגדולים למשחק, לא היה לה סיכוי והעסק לא ממש התרומם.
בחיפוש אחר מקומות ייצור מחוץ לארצות הברית וקרוב לשווקי יעד אחרים הם גם מגיעים לישראל וחוברים לאפרים אילין, אבי "תעשיית הרכב" הישראלית. מה שמביא להקמת מפעל מקומי ב-1951, עם התחלה צנועה של 4 יחידות שהורכבו פה ביום ומאוחר יותר הגיעו ל-20 יחידות ביום. עד סוף שנת 1956, כלומר, אחרי שהחברה האם הפסיקה לייצר מכוניות נוסעים, הורכבו בישראל כ-2,500 יחידות, רובן למטרת ייצוא. כמו הלארק שתגיע שנים אחר כך, גם קייזר פרייזר ניסתה למכור ללקוח הישראלי את "החלום האמריקני", אלא שהקליינטורה המקומית במדינה בראשית דרכה ובדרך החוצה ממשטר צנע – לא הייתה בדיוק קהל יעד רלוונטי.
הסנטימנט בפרסומת: החלום האמריקני בהישג יד
