לפני שמילים הופכות לדפוס, הן זקוקות לעין. עין שיכולה לראות לא רק את הצורה, אלא את ההקשר. לא רק את הפונט, אלא את הרגש שמתחתיו. דוד טרטקובר (“טרטה”), חתן פרס ישראל לעיצוב (2002) שהלך לעולמו שלשום, היה העין הזו בתרבות הישראלית – עין צלולה, חדה, לעיתים כואבת, תמיד רואה מעבר. הוא עיצב את תודעתנו לא פחות משהציב מראה למציאות. הכרזות שיצר צבעו את הקירות, הרחובות, הוויכוחים, הניסיונות הלא פשוטים לעצב זהות ישראלית.
לפני כשמונה חודשים זכיתי לראיין אותו במסגרת פרויקט תיעוד של הרוק הישראלי, שכן טרטקובר נתן לצלילים מוכרים ואהובים גם מראה מעוצב – על גבי עטיפות התקליטים של אריק איינשטיין, שלום חנוך, מתי כספי ועוד רבים וטובים. השיחה איתו התפתחה למחוזות נרחבים בהרבה: יצירה ופוליטיקה, אחריות מוסרית של אמן, מהותו של עיצוב במרחב שסוע, ואפילו מחלת הפרקינסון, שפגעה בו מאוד, אבל לא הצליחה לפגום בצלילות מחשבתו. שלשום היא הכריעה אותו, בגיל 81.
סולל הדרך
השיחה עם טרטקובר נפתחה בכאב. הוא דיבר על החטופים שטרם חזרו, על המלחמה שנמשכת, על החיילים שנהרגים, ועל האטימות שמשדרים האנשים שאמורים להוביל. “קשה לי עם מה שקורה כאן”, אמר.
"אני לוקח את זה ללב. מאוד. אני כבר לא יכול לצאת להפגנות, הגוף שלי לא מאפשר את זה, אבל אני נמצא בכל שלט, בכל הפגנה. אני רואה את ‘הילדים’ שלי שם – לא ילדים בשר ודם, אלא גרפיים, שלטים שממשיכים את השפה שעיצבתי. פעם נדרשו דפוס ומיומנות מקצועית, היום מספיק טלפון נייד. כל אחד היום יכול להיות טרטקובר. אני רק סללתי את הדרך”.
טרטקובר הרבה להתבטא פוליטית דרך העיצוב. אחד הסמלים הבולטים שיצר הוא הלוגו של תנועת “שלום עכשיו”, שנוסדה בשנת 1978. “הלוגו יצא ממני, והתנועה כמעט נבנתה סביבו”, סיפר. “כיום, התנועה כבר לא פעילה כפי שהייתה, אבל הסמל שהנחתי שם ימשיך לעמוד”.
באותה שנה עיצב גם את כרזת יום העצמאות “שלום” לשנת ה־30 לעצמאות ישראל, כרזה שנחשבת עד היום מופת של עיצוב גרפי.
אתה מאמין שלוגו, חזק ככל שיהיה, יכול להשפיע על דעת הקהל ולחולל שינוי?
“אני מאמין שעיצוב יכול לעשות את ההבדל, אבל בסופו של דבר ההצלחה תלויה בגורמים רבים, בעיקר בכוחו של הקמפיין שמאחורי הלוגו ובתקציבים שמוקצים להפצתו. השמאל בישראל משקיע בעיצוב ברמה גבוהה, הפוסטרים איכותיים ומוקפדים, אבל ללא המשאבים הכספיים הגדולים של הפרסום המסחרי קשה להשיג חשיפה והשפעה”.
כרזה טובה, לדבריו, “לא שואלת – היא מצהירה”. גם כשהטקסט בפוסטר מנוסח כשאלה, זו רק תחפושת. כך, למשל, בכרזה “אבא, מה אתה עושה בשטחים”, שעיצב עבור תנועת “יש גבול” ב־1989: שאלה שמוצגת בלי סימן שאלה, מעל צילום פניו של פעוט מיוסר, והמסר שלה חד־משמעי.
לאחר רצח ראש הממשלה יצחק רבין ב־1995 יצר טרטקובר כרזה שהציגה את דמותו של רבין לצד זו של מנהיג האופוזיציה דאז, בנימין נתניהו, עם הכיתוב “לא נשכח ולא נסלח”. בכרזה נוספת מתנוססים פניו של הרוצח יגאל עמיר, עם הכיתוב “בן”, ולצידם תמונה של נתניהו, שעליה נכתב “ימין”. “כשעיצבתי את הכרזות האלו ידעתי שאני פונה לקהל מצומצם מאוד”, הסביר האמן בשיחתנו. “אנשים שיכירו את ההקשרים, שיבינו את המסרים בין השורות, אנשים שמחזיקים בדעות פוליטיות כשלי ויבינו למה התכוון המעצב”.
אוצר, מרצה, אספן
דוד טרטקובר נולד ב־1944 בחיפה. כשהיה בן 4 עברה המשפחה לירושלים, ושם, כילד שחווה את ימי המצור ואת מלחמת העצמאות, החל להתעצב עולמו האזרחי והוויזואלי. “עוד כשהייתי ילד ציירתי דימויים של מלחמה”, סיפר לי. “המצאתי לעצמי שיירות של משוריינים שעולות לירושלים. לא באמת ראיתי אותן בזמן אמת, אבל הזיכרון הלאומי התערבב אצלי עם הדמיון, והכל זרם אל הדף”.
לדבריו, המתח שהיה חלק מנוף ילדותו מצא ביטוי מוקדם בעבודותיו, עוד לפני שהתנסח אצלו הקול הפוליטי: “ההשקפה הפוליטית שלי לא הייתה שם בהתחלה. היא התגבשה רק אחרי מלחמת ששת הימים”.
הוא למד בבית הספר התיכון ליד האוניברסיטה העברית ושירת בצנחנים – חוויה שהטביעה בו, לדבריו, תודעה אזרחית עמוקה. בתום שירותו הצבאי נסע ללונדון ולמד עיצוב גרפי ב־ ”London College Of Printing”, אחד המוסדות המובילים בתחום. “ידעתי מגיל צעיר שאני אהיה אמן”, אמר. “ההורים שלי עודדו אותי להתפתח בתחום, למרות שאמא שלי באיזה מקום קיוותה שיצא ממני רופא”.
עם שובו לישראל השתלב טרטקובר בצוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית, אך לא נשאר שם זמן רב. המסגרת הממסדית לא התאימה לרוחו החופשית, והוא העדיף את תל אביב כבסיס יצירה. באותה תקופה החל גם לחבר בין העיצוב הגרפי לתרבות הפופולרית. עבודתו הראשונה בעולם המוזיקה הייתה עיצוב עטיפת האלבום היחיד של “השלושרים” – שלום חנוך, בני אמדורסקי וחנן יובל – עטיפה שהציגה את פניהם של השלושה על גבי מכונת מזל, בהשראת מכונות שראה המעצב בלונדון. “אמדורסקי אהב את הרעיון, והלך איתו מיד”, סיפר.
אבל נקודת המפנה בקריירה הגיעה כשבועז דוידזון וצבי שיסל הקימו עם אריק איינשטיין את חברת ההפקות העצמאית “הגר”. טרטקובר צורף כמעצב הבית של החבורה. “הגעתי לתל אביב די מבולבל, והם קיבלו אותי בזרועות פתוחות”, הוא שחזר. “את בועז הכרתי מלונדון, ואת אריק מהימים של ‘החלונות הגבוהים’”.
הסטודיו של “הגר” היה ממוקם ברחוב אבן גבירול בתל אביב: “את השם ‘הגר’ אריק בחר, ואני עיצבתי לוגו עם דמות של אישה על בסיס גלויה ישנה משנות ה־20 שמצאתי. אף פעם לא ידעתי מי זו באמת, אבל היא הופיעה בכל פרסום של החברה”.
טרטקובר עיצב כמה מעטיפות התקליטים המפורסמים ביותר של אריק איינשטיין: “פוזי”, “שבלול”, “פלסטלינה”, “שירי ילדים”, “סע לאט”, “חמוש במשקפיים”, “ארץ ישראל הישנה והטובה” (חלקים ב’ ו־ג’), “שירים”, “ילדודס”, “מוסקט” ועוד. “ב’פוזי’ אריק ביקש להשתמש בתמונה שבה הוא מצולם עם הבת שלו, שירי, צילום שצילמה אלונה, אשתו דאז”, הוא סיפר. “בפנים שילבתי קולאז’ של כל חברי ‘הגר’. אחר כך בא ‘שבלול’, שמורכב מצילום נהדר של אריק איינשטיין ושלום חנוך מבעד לעדשה של אלונה איינשטיין”.
העבודה האינטנסיבית עם איינשטיין מיצבה את טרטקובר כאחד המעצבים המבוקשים ביותר בתעשיית המוזיקה המקומית, והובילה לשורת עטיפות שהפכו לאייקוני תרבות. אחת העבודות שטרטה הגדיר כאישיות היא דווקא עטיפת תקליט המחזה הסאטירי ומעורר המחלוקת “מלכת אמבטיה” של חנוך לוין ב־1970. “זו העבודה שאני הכי קשור אליה”, הודה באוזניי.
“בעטיפה מופיע תצלום של מאמר ביקורת על ‘מלכת אמבטיה’, שפורסם בעיתון ‘מעריב’ ובו המבקר קורא לטמון את ראשו של חנוך לוין בצואה. זה לא היה עובר בשום מקום, אבל חנוך התלהב מהרעיון להפוך את הטקסט לעטיפה”, הוסיף.
עטיפה אחרת, שזכתה לחיים עצמאיים בזיכרון הקולקטיבי, היא זו של אלבום הסולו השני של מתי כספי מ־1976. בצילום מופיע פעמון דלת על קיר פשוט, ועליו שמו של כספי – זה הספיק כדי שהאלבום יזכה לכינוי “תקליט הפעמון”. “מתי ואני השקענו מחשבה משותפת ועברנו תהליך ארוך כדי למצוא עטיפה שתעביר את המסר של האלבום ותמשוך תשומת לב”, טרטקובר סיפר. “הבאתי מהבית פעמון, והצלם ז’ראר אלון צילם אותו על רקע קיר על גג של בית בתל אביב”.
מאז נעשה טרטקובר שם קבוע בקרדיטים של אלבומי מוזיקה. בין השאר עיצב את העטיפות “עוד לא אהבתי די” של יהורם גאון, “הלילה הוא שירים” ו”התבהרות” של חוה אלברשטיין, “בחברה להגנת הטבע” של אריאל זילבר וכמה מעטיפות תקליטיו של שלום חנוך, כולל “אדם בתוך עצמו” ו”מחכים למשיח” שמוכרת בזכות המאפרה שמופיעה עליה. “השם של התקליט מעיד על עצבנות, מעשנים סיגריות בלי הכרה, כמו אבא שמחכה מחוץ לחדר לידה”, הסביר לי. “יש במאפרה הזאת הכל, היא הכי ישראלית שיש. בחרתי באובייקט שיש בכל משרד קטן ושתלתי בו רמזים – לכדור הרגעה, לג’וינט”.
טרטקובר הציג בעשרות מוזיאונים בארץ ובעולם, אצר תערוכות, ובמשך שנים רבות היה מרצה בכיר באקדמיה לאמנות בצלאל. אהבתו למרחב הישראלי המוחשי, של תרבות היום־יום, עשתה אותו גם לאספן: אריזות ישנות, משחקים, מודעות, צעצועים, כרטיסי ברכה וקלפים – אלפי פריטים מקומיים נאספו על ידו ונשמרו כעדות להוויה הישראלית. הפן הזה נחשף בספר “איפה היינו ומה עשינו” (1996) שיצר עם אמנון דנקנר.
כשנפטר שלשום בביתו בתל אביב, דוד טרטה טרטקובר השאיר אחריו בת, נכד ומורשת עמוקה של יצירה, מחאה ואהבת אמת למקום הזה, על יופיו, זיכרונותיו וסיבוכיו.
