בעקבות פגישתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו עם נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ בוושינגטון, שבמהלכה הדגיש כי “אפשרות אחת היא הסכם נוסח לוב – ואפשרות שנייה היא פעולה צבאית”, שוחחנו עם פרופ’ אמציה ברעם, מומחה לאסטרטגיה ולמזרח התיכון מאוניברסיטת חיפה, שבוחן את הריאליות של תרחיש כזה – ומציע חלופה אחרת, אפשרית יותר לדבריו.
לדבריו, “הסכם דומה להסכם לוב הוא כמובן הפתרון האידיאלי, אפילו יותר טוב מאשר הפצצה – וצריך לחתור לזה. אבל לפי דעתי, הערכה ריאליסטית היא שאני חושב שלא ניתן יהיה להגיע לכך. בהיות ולא יהיה ניתן להגיע לזה, אז הנשיא האמריקאי יצטרך להחליט אם במקרה ולא ישיג את המקסימום – הוא פונה למלחמה. הערכה שלי היא שהנשיא האמריקאי לא ילך למלחמה מפני שהוא לא השיג את המקסימום, מפני שטראמפ רוצה להצטייר כאיש שלום”.
ברעם מסביר כי על אף הרטוריקה הלוחמנית של איראן – יש רצון אמיתי בצד האיראני להגיע להסכם: “כפי שאני מבין את העמדה האיראנית, האיראנים רוצים הסכם. הסיבות הן שתיים. ראשית, הם פוחדים ממלחמה. כל ההתפארות שלהם זה פשוט שופוני ענק. הם מפחדים – בצדק גמור – מהתקפה אמריקאית שתשאיר אותם במצב היום ונורא. נקודה שנייה, הם רוצים לצאת סוף סוף מהאמברגו של טראמפ. הוא הכניס אותם לאמברגו אמריקאי והם רוצים לצאת מזה – זה פוגע בהם קשות כלכלית. המטבע האיראני הופך לאבק”.
למרות זאת, קיימים גבולות ברורים למה שההנהגה האיראנית מוכנה להסכים לו. “מבחינת איראן בהחלט המטרה היא להגיע להבנות. אבל האיראנים לא יסכימו לחיסול חיל הטילים שלהם. המנהיג העליון לא יכול להעביר דבר כזה – משמרות המהפכה פשוט לא יתנו לו”.
ובכל זאת, ברעם מציע אלטרנטיבה ריאלית: “מה כן אפשר? להגיע מחדש להסכם דומה לזה שברק אובמה הגיע אליו, ולדחות לעוד עשור את מועד התפוגה של ההסכם. כלומר, עשר שנים שבהן יהיה פיקוח יעיל – והאיראנים ישמרו עליו”.
לדבריו, האפשרות הזו לא תפתור את הבעיה לחלוטין, אך תוכל להעניק לעולם עשור נוסף של יציבות יחסית, ולדחות את האיום הקרוב.
“צריך להבין את המציאות הפוליטית באיראן, ואת הרצון של טראמפ להצטייר כמוביל הסכמים – לא כמי שפותח מלחמות”, מסכם ברעם. “על הרקע הזה, הסכם דומה להסכם אובמה – אולי משופר, אולי עם פיקוח הדוק יותר – הוא הפתרון הסביר ביותר”.