ביסאן טיבי היא קולנוענית צעירה שמבינה היטב את החשיבות של לוקיישן. היא נולדה, גדלה ועדיין חיה בכפר הדו-לאומי נווה שלום, סמל נדיר של דו-קיום בין יהודים וערבים. "זה ניסוי שיש בו יתרונות וחסרונות, אבל החיים המשותפים בו הם מתוך רצון לשיוויון", היא אומרת. "שום דבר אף פעם לא בא על חשבון מישהו אחר. אתה לא תראה שכונה עם כבישים מרוצפים ובצידה שכונה עם כבישי כורכור, ולא תראה רחוב שיש בו ביטחון אישי בצד רחוב שכל הזמן שומעים בו יריות. המקום הזה הוא הצלחה, גם אם לא מוחלטת".
החיים בנוה שלום הראו לה שאפשר לעשות את הדברים אחרת וטוב יותר, והעצימו את ההלם שלה כשביקרה ברחוב בטן אל-הווא במזרח ירושלים, שהוא מעין תמונת תשליל של המציאות שהכירה קרוב לבית. במקום אידיאל אוטופי – מיקרו-קוסמוס של חוסר השיוויון בחברה הישראלית. היא פגשה בו מתנחלים יהודים החיים במה שהיה בית של משפחה פלסטינית שגורשה ממנו לטובתם, ומשפחה פלסטינית נוספת שעומדת בפני גירוש יחד עם מאות מן התושבים, וכל זאת כמובן לטובת הקמת עוד ועוד התנחלויות, והכל בגיבוי מלא של החוק הישראלי.
טיבי מיקמה את המצלמה שלה ברחוב ועקבה אחר הפלסטינים שעומדים בפני גירוש. התוצאה היא סרטה התיעודי הארוך הראשון, "רחוב אחד בסילוואן", שיערוך בסוף השבוע את הבכורה שלו במסגרת התחרות הרשמית של פסטיבל ירושלים.
"תראה, אגיד לך את האמת – תמיד רציתי שהסרט הארוך הראשון שלי יהיה עלילתי ולא תיעודי, לא עניין אותי בהכרח לעשות דוקו", היא מתוודה בריאיון לקראת הבכורה בעיר הבירה. "אבל אז קראתי את הסיפור על הסוגיה המשפטית של סילוואן וזה עניין אותי. הלכתי לבקר במקום, ומה שגיליתי בו פשוט הדהים אותי. הסיפור ריתק אותי, והתחלתי לנסוע לשם כל הזמן. יש ברחוב גם משהו מאוד קולנועי – רואים ממנו את הר הבית, וברחובות עצמם יש ציורי קיר. לא ידעתי לאיזה כיוון בדיוק אני הולכת – הסרט התפתח מעצמו. התחלתי אותו בגיל 21, וגם כאישה וגם כיוצרת לא כל כך ידעתי מה אני עושה, אז גם אני התפתחתי, ואני מרגישה שצמחתי כקולנוענית בזמן העשייה שלו. זה לא סרט קלאסי – הוא חוויה, הוא נקודת מבט. בואו איתי, תיכנסו לסילוואן במשך 52 דקות, ותרגישו מה זה".
