יש משהו מעורר תמיהה בהתנהלותה של היועמ"שית גלי בהרב-מיארה. היא נלחמת על תפקידה בכל הכוח, כאילו פיטוריה הם סוף הדמוקרטיה. פיטרו אותך? שחררי. תודי על ההזדמנות, ארזי את חפצייך ולכי הביתה.
הממשלה אולי שוגה בהליך, אולי צודקת – את זה יכריע בג"ץ, אבל העובדה שמי שאמונה על שלטון החוק מתקשה להשלים עם עצם האפשרות שמעמדה לא נצחי, מעוררת שאלות קשות יותר. האם זה באמת כל כך נורא שיועצת משפטית תסיים את כהונתה? האם זו רעידת אדמה חוקתית או פשוט סיום טבעי של יחסי עבודה שהגיעו למבוי סתום? הרי, היועץ המשפטי לממשלה צריך להיות שומר סף לא שומר כיסא.
בדמוקרטיה מתפקדת, גם מי שמחזיק בעמדת כוח צריך לדעת מתי לפנות את הכיסא. בלי דרמות מיותרות, בלי קמפיינים שמנסים להפוך את פיטוריה למשהו אישי. קמפיין שילוט האוטובוסים של התנועה לאיכות השלטון והסיסמה המנופחת "לעולם לא תצעדי לבד!" מגוחך, ומזכיר יותר מסע בחירות מאשר דיון ענייני ומכבד במוסד שיפוטי חשוב.
יועץ משפטי הוא לא נבחר ציבור, הוא לא הריבון, והוא בוודאי לא חסין מביקורת. תפקיד היועץ המשפטי לממשלה בישראל אפילו אינו מוגדר בחוק יסוד או בחקיקה מפורטת שמסדירה במדויק את סמכויותיו ואת תחומי אחריותו.
המסר שעולה מהתנהלותה של בהרב-מיארה עלול לחלחל לפקידי ציבור נוספים, שלא יצליחו לשאת את הרעיון שהם עלולים, חלילה וחס, להיות מפוטרים. גם רונן בר, ראש השב"כ לשעבר, נאחז בקרנות המזבח, כאילו היה מדובר בשליחות אלוהית ולא בתפקיד ציבורי עם מועד תפוגה.
לכן, אם מי שממלאת את התפקיד הבכיר ביותר במערכת המשפטית בישראל נאחזת בכיסא ומתנגדת להחלטת הממשלה, למה שעובד רשות מקומית, מנהל מחלקה או פקיד במשרד ממשלתי לא יעשה כך גם הוא? זהו מדרון חלקלק שעלול לערער את יציבות המערכת הציבורית כולה.
ובאשר להליך הפיטורין, ההחלטה על ועדת שרים במקום ועדה ציבורית לא נולדה מהיעדר אחריות, אלא בדיוק להפך, מהצורך לזרז תהליכים חשובים ולהימנע ממצב שבו הליכי הבדיקה וההתייעצות המסורתיים מעכבים את פעילות הממשלה, במיוחד בתקופות מורכבות שבהן נדרשת תגובה מהירה ויעילה.
היועצת המשפטית ציינה בעמדתה לבג"ץ כי החלפת הוועדה המקצועית-ציבורית בוועדה פוליטית היא מהלך בלתי חוקי מיסודו, הפוגע קשות באי-תלות המקצועית החיונית של מוסד היועץ המשפטי לממשלה, עקרון שהוועדה המקצועית, שהוקמה בעקבות ועדת שמגר, נועדה להבטיח.
ועדת שמגר, שהוקמה בעקבות פרשת בר-און, אכן חרתה על דגלה למנוע הדחות שרירותיות ולהגן על עצמאות המוסד, אבל לא למנוע מהממשלה את זכותה למשול.
לכן, כאשר מנגנוני ההגנה הופכים לכלים פוליטיים המונעים מהממשלה לפעול, וכאשר מי שאמור לשמש כיועץ משפטי לממשלה הופך בעצמו למתנגד לממשלה, נוצר עיוות חמור, הפוגע הן באמון הציבור והן ביכולת המערכת המשפטית לשרת את המדיניות שנבחרה.
במקום להציע פתרונות משפטיים ענייניים ומאוזנים, היועצת בוחרת להפוך את המערכת לזירת מאבקים פוליטיים המונעים התקדמות וניהול תקין של המדינה.
גם שאלת ניגוד העניינים של ראש הממשלה הפכה לכלי ניגוח פוליטי, בהיעדר טיעון משפטי מהותי. הרי לא הוצגה שום ראיה שנתניהו קיבל החלטה אישית בסוגיה. והציבור? רואה ממשלה שנבחרה כדין, אבל מתקשה לממש את מדיניותה בגלל יועמ"שית שמתנהלת כגורם פוליטי עצמאי.
הגיע הזמן שנחזור לעקרון הבסיסי של אמון, שהוא יסוד מרכזי בכל מערכת דמוקרטית בריאה. מי שאיבד את האמון, לא נאחז בו בכוח, אלא קם והולך, ומאפשר למדינה לתפקד. בשם הדמוקרטיה, לא בניגוד לה.
הודיה שחר היא משפטנית
