מפתיע שמי שעוסקים במילים לפרנסתם ומי שאחראים לכמה מהיצירות היפות ביותר שנכתבו בעברית, הצליחו כל כך לא לדייק במילים. עצומת האמנים להפסקת המלחמה, מטרה שעל פניו יש לה תמיכה רחבה בציבור, עוררה סערה ציבורית, שהשתרעה הרבה מעבר למגיבים האוטומטיים, שנוהגים להטיח “סמולן” בכל מי שמביע ביקורת נגד הממשלה.
אם לפי הסקרים, מעל 70% מהציבור רוצים בסיום המלחמה תמורת השבת החטופים, מדוע עוררה העצומה סערה כזו? זה לא קרה בגלל עצם הקריאה לסיים את המלחמה, אלא בשל הסיבות שבגינן קוראים אותם אנשי התרבות להפסקת המלחמה.
החטופים, הסיבה הראשונה, והדחופה ביותר, להפסקת המלחמה, או כך אמורה להיות בעבור כל אזרח ישראלי, בלי קשר לדעתו הפוליטית, מוזכרים בעצומה המבולבלת הזו רק בסופה ובשתי מילים. סיבות נוספות לקריאה לסיום המלחמה יכולות להיות המחירים הבלתי נסבלים שהיא גובה והתהיות ששותף להן חלק גדול בציבור לגבי תכליתה ומהותה של המלחמה ולגבי השיקולים שמאחורי הימשכותה.
אבל סיבות אלה כלל לא הוזכרו בעצומה. בין שורותיה נזרקו בערבוביה, עם יותר מדי סימני קריאה, מונחים כמו “הרעבה” “גירוש”, “פשעי מלחמה”, “החרבה חסרת תוחלת” ו”הוראות בלתי חוקיות”.
הבעיה היא לא בעצם הפניית הזרקור לסבל של העזתים. בהחלט מותר לגלות אמפתיה לסבל של הצד השני, גם אם מקומם שהסבל של האזרחים בישראל, בהם אלה שנמקים במנהרות חמאס, לא בא לידי ביטוי בעצומה הזו.
מותר לאזרחים במדינה דמוקרטית להעלות טענות חריפות נגד מדינתם, גם אם לדעתי הן שגויות ביסודן ומציגות תמונת מצב שטחית של מצב מורכב מאוד. אבל לפני שמעלים על הכתב האשמות כה חמורות, מתבקשות זהירות יתרה, בדיקה מעמיקה ככל שניתן וקריאה חוזרת של הדברים.
לאחר פרסום העצומה, התברר שחלק, קטן אומנם, מאותם אשפי מילים לא התעמקו בשאלה איך המילים שהם חתמו עליהן יכולות להיקרא על ידי רבים. התחוור להם שההאשמות האלה – בפשעי מלחמה, בהרעבה ובהוראות בלתי חוקיות – מתפרשות על ידי רבים כאילו הן מופנות בעצם לצה”ל. כלפי אותם חיילים ומפקדים שבשטחי הכינוס שלהם הם הופיעו, שליד מיטותיהם בבתי החולים הם פרטו על גיטרה.
אסף אמדורסקי ואלון אולארצ’יק כבר הסירו את חתימותיהם מהעצומה. יהלי סובול וסיון טלמור הסבירו שלא לזה התכוונו, גם מארגני העצומה מסרו בתגובה לסערה שהטענה כי הם יצאו נגד חיילי צה"ל היא שקר.
חמי רודנר סיכם: “הבעיה בעצומות היא שלא אתה מנסח אותן. יש בהן רעיונות שאתה מזדהה איתם בהחלט, אבל בעצלות מסוימת לא מתעקש על קוצו של יוד”, ואז הסביר את התנגדותו למלחמה: “אין לה שום נימוקים צבאיים, מדיניים, והיא נגועה בפוליטיקה רעילה וגורמת לסבל בל יתואר משני צידי הגבול. נחזיר את החטופים מיד ובעסקה! החטופים הם ציפור נפשנו וללא חזרתם אין לנו תקנה”.
אבל יש בסיפור הזה נקודה מעבר לניסוחים שנראה שלא הוקדשה להם מספיק תשומת לב. המחאה נגד הימשכות המלחמה עשויה להתרחב בימים הקרובים, בטח לנוכח ההחלטה הצפויה על כיבוש עזה. בימים דרמטיים כאלה לעתידה של המדינה יש ערך להשמעת קולם של אמנים, בטח בכירים כאלה, לא כי דעתם חשובה יותר, אלא כי היא מקבלת תהודה גדולה יותר.
ודווקא בשל כך, אם אמנים רוצים שיתייחסו לדבריהם ברצינות, כדאי שיזכרו בפעם הבאה שהם חותמים על עצומה שלמילים יש משמעות, ולכן כדאי שיקראו אותן היטב לפני שהם חותמים, לפחות כאילו זה היה השיר החדש שלהם.
