רועי וסרשטיין, בן 24 מנתניה, לוחם מילואים וחובש קרבי בחטיבה 401, ששם קץ לחייו בבית הוריו בעיר, הובא היום (שישי) למנוחות. וסרשטיין, סטודנט להנדסה, שירת במילואים יותר מ־300 ימים, רובם כחובש בחוליות הפינוי תחת אש, ובמהלך החודשים האחרונים אף עבד באבטחה במסגרת משאל הסטודנטים. הוא נמצא אתמול ביום רביעי (30.7) ללא רוח חיים, כחודשיים לאחר ששוחרר משירותו האחרון.
חבר הכנסת, אלי דלל מהליכוד, דיבר בהלוויה: "איך נפלו גיבורים, לוחם אמיץ, ומכיר את המשפחה היטב", ספד. "משפחה עם נתינה. עם נתינה עצומה. דינה, והאחים, אין לי מה לומר, כל מילה מיותרת. קשה, עצוב, אבל אני אעשה כל דבר כדי שיוכר כחלל צה"ל. אני מנסה מאתמול ואני יודע שיש חוקים חריגים כללים. זה לא משנה לי – הוא חלל צה"ל, נעשה הכל. אתם משפחה לתפארת, משפחה עם נתינה אדירה. הלך פה אחד מעמודי התווך של משפחת וסרשטיין, חיילים יקרים, קבל שהגיע לפה, יום קשה ועצוב, אני מבטיח לכם לעשות הכל. יהי זכרו ברוך".
שעות ניחום אבלים: 08:00-13:00 ו-16:00-21:00.
אחיו של רועי, עידו, ספד לו וסיפר על הרגע שבו הוקפץ בשבעה באוקטובר. "אחי רועי, אני רוצה שתרימו ראש ותביטו קדימה אל האדם ששוכב כאן מולי – אדם צנוע, נעים הליכות, ומכבד את הבריות. גיבור ישראל שרק רצה לתרום ונתן מעצמו עוד להגנת המדינה. בשבעה באוקטובר יש הקלטה ראשונה שלך בעוד אנו כבר בדרך דרומה, ואני מצטט: 'תגיד, אמרת שיש לך מדים ג' בבית?' ותראו מי שוכב כאן – אדם שלא היסס לרגע. הבנתי שאתה דקות ספורות מהכניסה. שיחות הוואטסאפ בהמשך כללו הודעות קצרות: 'תן סימן, תשמיע קול, שהכול טוב'".
"כעסתי עליך שלא עדכנת בכל פעם שיצאת, מתוך דאגה ואהבה אמיתית", סיפר. "שיתפת אותי בקושי הגדול – האם ללכת למילואים ולהגביר את העומס, או לסרב ולהשאיר את חבריך לבד. כולנו כאן יודעים איזו בחירה אמיצה עשית – נתת מעצמך עד שלא יכולת עוד".
"אמנם לא נהרגת בשדה הקרב ברצועת עזה, אבל הבאת את שדה הקרב הביתה", סיפר. "רצת בין שריקות כדורים במטבח, ירי הפצמ"רים בחדר הכושר, וטילי הנ"ט שעפו עליך בספסל הלימודים. ראית בכל יום את הגופות שפינית תחת אש. ניסית לשטוף ממך הכול, אבל זה לא צלח. שיתפת אותי, כנראה כאחוות לוחמים שכזאת. רק אנחנו הבנו אחד את השני. ולצערי, כצעד אחרון, החלטת לקפוץ על הרימון, שיביא אולי לניצחון קטן שלך", אמר.
הוא המשיך: "אני רוצה להגיד תודה לכל עם ישראל שנרתם באחדותו המופלאה לעזור ולהקשיב לכל צורך שהמשפחה העלתה בימים האחרונים. ולקהל שנלחם במלחמה הקשה ביותר – אני יודע ששרי הממשלה וחברי הכנסת הנוכחים כאן יודעים שרועי מצא את מותו עקב שירותו הקשה".
אחיו של רועי פנה לשרים ולחברי הכנסת שהגיעו ללוויה, וקרא להם להכיר ברועי כחלל צה"ל. "אני קורא מכאן לרמטכ"ל ולאלופים – אתם חינכתם אותי לאורך השנים כקצין לוחם בצה"ל, שמפקד שולח חיילים לקרב, ורואה את המשפחות שסומכות עליו. אני אחראי עליהם גם כשהקרב הסתיים. אלו הערכים שהטמעתם בי לאורך השנים".
הוא הדגיש: "אני קורא לכם שוב, לבכירי מערכת הביטחון, לשר הביטחון, לרמטכ"ל: אם אפשר לקלקל – אפשר גם לתקן. אני מחכה לכם בחיבוק גדול. לא אכעס, ולא אצעק. אני יודע כמה הלוחם חשוב לכם. הרי לא לפני הרבה שנים הייתם בשדה הקרב, בדיוק כמו רועי הקטן. תכירו בו כחלל צה"ל, כמי שלחם למען המדינה – שהמדינה תכיר בו. אתם תראו שתהיו חלק מתהליך מדהים: להחזיר לחברה את ההכרה וההערכה. והחשוב מכל, נוכל יחד להציל עוד לוחמים שקטים, כאלה ששדה הקרב ממשיך איתם הביתה".
בנוסף, פנה אל אנשים נוספים שעלולים להיות שרויים במצוקה: "מי שמרגיש לבד – תדברו, תשתפו. אנחנו כאן בשבילכם. אני, עידו, מבטיח להיות מקום מפלט בשבילכם בכל הזדמנות. ואני מזמין את כל מי ששומע אותי: בואו לעזור ללוחמינו הגיבורים. שלא נצטרך להספיד עוד. אני פונה מכאן לכל המשפחות השכולות, זכרו שרועי ספג עד שלא יכול היה להכיל".
"ומשהו אישי קטן: רועי, תדע שאחיין שלך עדיין לא יודע, ואני אפילו לא יודע איך לספר לו", ספד. "איך לספר לו שלא יהיה מי שייסע איתו באופנוע, ושיתווכח איתו של מי הקסדה יותר יפה. שאין מי שיקפיץ אותו גבוה גבוה, ואין מי שיתחרה איתו בתחרות אגרוף, ותמיד נתת לו לנצח. רועי, אחי הקטן – אני אוהב אותך ואמשיך לאהוב אותך. אלחם למען ההכרה שלך, שחשובה לחברה המדממת שלנו", סיכם.
מג"ד ביחידתו, משה וולוביץ, ספד לו: "רועי, אני מסתכל סביבי וכולם כאן – קבוצות של אנשים, חיילים, מפקדים – מהפרקים השונים של חייך. אנחנו, צה"ל, הגדוד והחטיבה – זכינו לשרת לצד האדם שהיית, מאז אותה שב"צ שחורה. אנחנו עומדים כאן לצד משפחתך היקרה, כולנו כואבים את לכתך. היית ותישאר לעד מושא השראה עבור רבים".
"היית חייל מוביל. בתפקידך כאיש רפואה ראית שליחות", אמר, "בסיום שירותך הסדיר שובצת לשירות מילואים, ושם גם התייצבת עם פרוץ המלחמה ונלחמת איתנו. השתתפת בקרבות קשים והיית שם כשצריך. גם בחודש מאי האחרון נתת יד, רועי. היית לוחם, חובש, ומסור לתפקידך".
"היית אדם אהוב ואוהב. היית מהאנשים שאפשר לסמוך עליהם. היית ילד מלך – תמיד ראשון להתנדב, תמיד שם עם חיוך וכוח פנימי. האכפתיות והיצירתיות אפיינו אותך במיוחד, ולכל דבר היה לך פתרון. ראית לנגד עיניך את ביטחון העם והארץ. רועי, הותרת חותם ענק בחייך. לעד תישאר בחטיבת 401", וולוביץ סיכם.
"הוא הסתיר הכול בדממה"
אמו, דינה וסרשטיין, שוחחה עם אריה אלדד ורון קופמן ב-103fm: "הוא היה מלא אור, ילד טוב, רגיש ואציל נפש. אף פעם לא התלונן. קראו לו למילואים ב-7 באוקטובר והוא לא היסס לרגע – הוא יצא להציל חיים". היא ציינה שרועי כמעט שלא שיתף במה שעבר עליו. "הוא לא רצה להעמיס עליי או על אבא שלו, שהוא חולה לב", סיפרה. "הייתה לי תחושת בטן שמשהו לא שקט אצלו, אבל הוא הסתיר הכול בדממה".
רועי היה האח האמצעי מבין חמישה אחים, ואחד מהם משרת כיום כסמג"ד באוגדת עזה. "הוא היה מודל לאחרים, מלא מסירות. חינכתי את ילדיי לנתינה ולאהבת הארץ – ורועי הגשים את זה בגופו", סיפרה האם.
וסרשטיין למד הנדסת חשמל ושירת במילואים לסרוגין ועשה ככל יכולתו להצליח בלימודים: "הוא עמד במבחנים, עבד קשה והיה חרוץ ונחוש. הכול עשה בענווה ובשקט".
אימו מספרת שדווקא כשניסה לחזור לשגרה, מצבו הידרדר. "בעשייה הוא תפקד כמו מכונה – זה היה האדרנלין שהחזיק אותו. אבל כשנרגע, הכול התפוצץ בפנים", אמרה. "הוא סיפר לי שבאחת הסיטואציות נתן לעצמו שתי סטירות כדי להמשיך לתפקד. זה מה שהוא עשה – תפקד".
המשפחה מבקשת שרועי יוכר כחלל צה"ל. "הוא לא נפל בשדה הקרב, אבל הוא נפל מההשלכות של שדה הקרב", אמרה אמו. "אנחנו רוצים שהמוות שלו יהיה אמירה ערכית. שפוסט טראומה תוכר גם היא – ושיהיה כבוד למי שהחזיק את עצמו כל עוד יכול, עד שלא יכול עוד".
"אני לא אישה של מאבקים", סיימה. "אבל אני רוצה שקט לרועי. שינוח לצד חבריו. שהמוות שלו יהיה בעל משמעות – גם לדורות הבאים".
בעקבות המקרה של רועי וסרשטיין ז"ל, בצה״ל בוחנים להכיר באזרחים שהיו חיילי מילואים כחללי צה"ל במקרה אובדנות לאחר השרות בעקבות חוויות שעברו בלחימה. זאת לאחר שורה של אירועי אובדנות של חיילי מילואים שלקחו חלקה בלחימה ושירתו תקופות ארוכות בשנתיים האחרונות.
