עיני לא צרה, חלילה: בעלי אמצעים תמיד היו ויהיו, ממש כפי שיהיו תמיד עניים. הכוונה פה אינה לעלות על בריקדה ולהטיף לשוויון, אלא בעיקר לציין שהפער הכלכלי המעמיק בין מי שיש להם מספיק עבור כל תענוגות החיים (לבריאות!) לבין מי שאין להם מספיק כדי לשלם עבור החוגים של הילדים במתנ"ס, הולך ומחריף.
הקורונה והמלחמה, שפגעו בשוק התעסוקה, רק העצימו את הפערים בין מי שפרנסתם תלויה במצב המשק לבין מי שנהנים מהכנסה קבועה, יציבה וגבוהה. חלק מהם הם עובדי מדינה, אחרים עובדי הייטק (אלא לפחות מייצרים מוצר או שירות שמכניסים למדינה גם ממון רב), אחרים הם בעלי רכוש שמייצר עבורם הכנסה פאסיבית.
פטריקים – ומולם פלבאים, מי שהקידום שלהם נעמר בגלל שירות מילואים, שנאלצו להתחיל לצבור ותק מחדש בין גלי הקורונה ושדירת מגורים, שעבור הראשונים היא מוצר להשקעה, היא עבורם חלום שהולך ומתרחק.
והנה לכל זה נוספה משמעות מצמררת בגלל המלחמה באיראן. ממש כמו שרי הממשלה המבוצרים בבונקר סודי, אי שם ב… אסור לגלות למרות שכל המדינה יודעת, נאלצים שאר אזרחי ישראל להסתדר עם מה שיש.
לחלק יש ממ"דים, לאחרים מקלט צמוד, לאחרים – בעיקר בעלי הדירות הישנות והזולות או בתי כפר בספר, אולי רק חדר מדרגות, מבואה מבוטנת ובעיקר – תפילה שבלב.
לא תמיד מדובר רק בפער כלכלי: יש בתי מידות מיושנים שאין בהם ממ"ד, אבל בגדול, מי שיש לו, דאג כבר עם התקדמות המלחמה אל החודש ה-20 שלה, להכשיר בביתו מרחב מוגן. מי שאין לו אלא לצרכי הקיום הבסיסיים שעלותם הולכת ומאמירה, מן הסתם לא נדרש לכגון אלה. עד עתה, במרבית המתקפות מתימן, עזה או לבנון, די היה בהסתופפות בחדר המדרגות. עתה – כמו שלמדנו בצער ביומיים האחרונים, זה כבר ממש לא פתרון.
כבר אמרנו: לא תמיד מדובר בשיקוף של מצב כלכלי. אשרי שזכיתי לעבור, בנסיבות אישיות, מדירת מגורים בבניין שנמצא לפני תמ"א, כזה שאין בו מגן אלא בחדר המדרגות והמקלט הציבורי הקרוב ביותר מרוחק ממנו כמה דקות של הליכה מהירה… לדירת מגורים מצוידת בממ"ד. האמינו או לא, זה אפילו לא היה שיקול בעת החתימה על חוזה השכירות.
