שנת העצמאות ה־77 של מדינת ישראל תהא ככל הנראה שנה גורלית. כזו המייצרת נקודות מפנה בתולדות המפעל הציוני. צריך לקוות שהעובדה שיום העצמאות שנחגג אתמול עמד בסימן כפל ספרת המזל היהודית 7 – מבשרת טובות.
7 היא ספרת מזל עם שורשים, המייצגת את הקודש בתוך עולם הטבע: 7 ימי בריאת העולם, 7 קני המנורה, 7 שבועות העומר, 7 מצוות בני נח, 7 הברכות בחתונה, 7 ימי האבלות, 7 העולים לתורה, ואפילו 7 הפרות בחלומו של יוסף. מעניין שמרבית סימני הדרך בתולדות הציונות באו לעולם בשנה השביעית של העשור שלהן.
מדובר בין היתר בהחלטה ב־1897 בבאזל לייסד את מדינת היהודים בארץ ישראל, הצהרת בלפור ב־1917, החלטת העצרת הכללית להקים מדינה יהודית ב־1947, מלחמת ששת הימים ב־1967, והמהפך ההיסטורי שהיה הצעד שהפך את ישראל מדמוקרטיה להלכה לדמוקרטיה בפועל בהנהגת המחנה הלאומי – 1977.
מבין כל אבני הדרך הללו, המצב שבו נתונה ישראל היום דומה לקונסטלציה הנדירה, שהיום נראית דמיונית לחלוטין, שהכשירה את הקרקע ב־1947 להקמת מדינת ישראל בתמיכה של יותר משני שלישים מחברות העצרת הכללית של האו"ם.
ב־1947 נפתח לישראל צוהר הזדמנויות היסטורי חד־פעמי להשיג רוב של שני שלישים באו"ם להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. החלון נפתח כשהסתיימה מלחמת העולם ונחשפו זוועות הפתרון הסופי – ונסגר עם התלקחות המלחמה הקרה במלוא עוזה.
בהקמת המדינה היהודית תמכו רוב מדינות אירופה ודרום אמריקה, בעוד רוב מדינות העולם השלישי, שיצרו בהמשך – יחד עם הגוש המזרחי – את הרוב האוטומטי נגד ישראל, טרם זכו לעצמאות. והעיקר, באופן נדיר תמכו יחדיו בהקמת ישראל ארה"ב מצד אחד וברית המועצות וגרורותיה מן הצד שני.
החלטת ארה"ב לתמוך בהצעה התקבלה ברגע האחרון על פי החלטת הנשיא הארי טרומן. מולו התייצבה צמרת הדיפ סטייט במשרד החוץ, שהאשימה את טרומן בהעדפת שיקולים פוליטיים פנימיים על פני האינטרס הלאומי שהיה, כמובן, לא להכעיס את העולם הערבי עתיר הדלקים והממון. ואילו ברית המועצות בהוראת סטלין לא רק שתמכה בהצעה, אלא אף הגדילה לעשות והטילה וטו על צירופה של ירדן לאו"ם טרם ההצבעה, כדי שלא יתווסף קול למתנגדים.
כמו ב־1947, כך גם בשנת העצמאות ה־77, בפני המפעל הציוני נפתח צוהר הזדמנויות היסטורי בלתי חוזר. במידה רבה אפילו צוהר כפול. האחד לסילוק האיום הקיומי מטהרן, והשני לקידום שילוב ישראל באזור. והכוונה לשילוב של ממש, על פי המתכון של הסכמי אברהם, להבדיל מהמודל האלפיני הקפוא של ההסכמים עם ירדן ובעיקר עם מצרים.
זמן הקברניט
אבל יש עוד היבט ביזארי המייחד את השנה הזאת בישראל, גם בקנה מידה עולמי: ברשימת מוזרויותיה החריגות וההזויות של ההיסטוריה האנושית, תיזכר השנה כשנה שבה מדינה דמוקרטית, שפויה לכאורה, יוצאת מדעתה ועושה ברגע של גורל כל מאמץ, אפשרי ובלתי אפשרי, להקשות על מי שמופקד על חילוצה מהמצר שבו היא נתונה.
ספינת ישראל מיטלטלת בין הקרחונים, ועמוק בסיפון התחתון מתנהל לו משפטו של הקברניט על מיני חטאים ועוונות לכאורה, שבהתחשב בקרחון המתקרב לספינה, מדובר בסיטואציה מטורפת, שלעומתה האירועים המרכיבים את הספר "מצעד האיוולת" של ברברה טוכמן נראים כמצויים עמוק בחיקה החם של השפיות.
והנמשל הוא הצבת העיסוק באיום ההשמדה האיראני, המגובה בעשרות אלפי צנטריפוגות לייצור הוורסיה המודרנית של גז ציקלון בי, מול העיסוק באותיות הקטנות של הסכם יס־בזק לפני עשור וחצי. כמו לא הייתה ההתגרענות האיראנית משולה לאסטרואיד המצוי במסלול התנגשות ודאי מול מדינת ישראל, שאם לא נפוצץ אותו או נסיט אותו מדרכו, נספק לצוררי ישראל לדורותיהם חגיגה גדולה בגיהינום.
אבל זמן קברניט דרוש לא רק לטיפול באיראן המתקרבת לפצצה, עזה הרותחת והחטופים הנמקים תחת אדמתה. הוא דרוש גם לקידום הסיכוי, שניתן להגדירו כהיסטורי, לפריצת דרך להסדרת הסכסוך בן יותר ממאה השנים בין העם היהודי לאומה הערבית.
האומה הערבית נשאבה לעימות בין היהודים השבים למולדת שממנה גורשו, לבין קומץ התושבים הערבים שחיו בארץ עם תחילתה של שיבת ציון בסוף המאה ה־19, יחד עם אלה, מכל המרחב, שהגיעו להתפרנס בה. על הפרק עומד שלום היסטורי על בסיס הסכמי אברהם והשתלבות מדינות ערביות ומוסלמיות נוספות בתהליך.
ומה עושה מדינת ישראל ברגע הגורלי הזה? כיצד היא נערכת להכרעות של פעם בדור שצריך לקבל ולמערכה המדינית והצבאית שלפנינו? מדינת ישראל גוררת את יד ימינו של הקברניט, הזקוק לה בימים גורליים אלה לתפקוד מיטבי, לחקירות ממושכות הרבה מעבר לסביר בקשר לפעילויות הווה נעדרות כוונה פלילית, אבל אם רוצים, קל להציגן באור מופרך. מה שמזכיר את החקירות בגין תיקי האלפים המתפוררים לנגד עיני עם ישראל.
וישנו גם כמובן העיסוק האובססיבי במשפט עצמו. בסיגרים שעושנו ובשמפניות שנלגמו מ־2013. ונשאלת השאלה אם יש עוד מדינה בעולם שבה ראש ממשלתה מתבקש, בזמן מלחמה, להקדיש שעות יקרות למשפט שמזמן אינו משרת את הצדק, אלא רק אובססיה שיצאה מכל פרופורציה.
עם ישראל זקוק לכל דקה מזמנו ומתשומת ליבו של ראש הממשלה לגיוס השפעה על נשיא ארה"ב לצורך תמיכה בינלאומית בתקיפה באיראן, או לפחות לעמוד על הסכם פירוק גרעין שלא יחרוג מהמתכונת הלובית, וגם לחפש יומם וליל דרכים לניצול חלון ההזדמנויות ולחתירה לסיום המלחמה, פירוז הרצועה, החזרת החטופים וקידום תהליך השלום.
גם רבים מיריביו של בנימין נתניהו, אפילו כאלה הסבורים שעליו לפנות את כיסאו – בגלל האחריות הכוללת, בגלל משך כהונתו או בשל כל סיבה אחרת – נאלצים להכיר בכך שלעת הזאת עם ישראל אמור להיות שבע רצון שנתניהו הוא האיש היושב בתא הטייס. בגלל הניסיון, היכולת האינטלקטואלית, שיקול הדעת, הזהירות והמעמד הבינלאומי.
האם מישהו היה מעלה על דעתו להטריד את ווינסטון צ'רצ'יל בבירור תביעה משפטית בגין מתנות שהרעיפו עליו מוקיריו או מעריציו, או בגין פרסומים מפרגנים בעיתונו של חברו הטוב, איל העיתונות הלורד מקס ביברברוק, בעיצומם של קרב דנקרק, אל־עלמיין או הפלישה לנורמנדי?
טובת הציבור
הסדר הציבורי דורש שוויון בדין. ואם הוגש נגד ראש הממשלה כתב אישום על ידי הגורם המוסמך, חובה לנהלו ולהביאו לידי גמר. אבל זו חובת בית המשפט. ואילו משפט נתניהו מתנהל כגחמה של הפרקליטות, שבניגוד לעמדת בית המשפט – שפנה לפרקליטות, לא ברמז אלא בצורה המפורשת ביותר, והציע לוותר על אישום השוחד בתיק 4000 – התעקשה לסרב להצעת השופטים, כיוון שהיא יודעת היטב שבלעדי השוחד כתב האישום משונמך אל מתחת לסף שמצדיק תביעה פלילית נגד כל אזרח.
שלא לדבר על כך שגם לו הוכחו הטענות בבסיס האישום בשוחד, היה מדובר באישום חסר תקדים, שעל פי הפרשנות לחוק שהוא מציע, ניתן להעמיד לדין באשמת שוחד כל ראש רשות מקומית בישראל שביישוב שלו מופצים מקומונים.
אבל טובת הציבור איננה פלסטר לכיסוי אווילות וחלמאות. במקרה שבו אנו עוסקים צריך לקחת את טובת הציבור באופן מילולי: טובת הציבור היא מה שטוב לציבור. ולציבור יש עניין קיומי לנצל את המשאב הקרוי "ראש הממשלה בנימין נתניהו" בהערכות מצב מדיניות וצבאיות וליד הטלפון מול ראשי ממשלות בעולם ושרים, יועצים, חברי קונגרס ומעצבי דעת קהל במדינות הדמוקרטיות.
הציבור לא רוצה לראות אותו נובר עם שופטיו בהתכתבויות עם שאול אלוביץ', הקלטות של נוני מוזס, או עוסק בסיפורי אלף סיגר וסיגר.
הכותב הוא נשיא בית הדין של הליכוד
