עכשיו, אחרי שהנחנו מאחור את כל מה שהיה חייב להיאמר, אפשר להגיד כבר בקול רם שהיה זה סרט משעמם? כלומר, המשימה שלקח על עצמו יורם זק, הייתה מראש כמעט-אבודה.
סליחה על הציניות, אבל כשאילנה דיין מראיינת את אלי שרעבי, שמספר הן על תקופת השבי והן על המפגש הראשון עם המידע המצמית לפיו איבד את אשתו והבנות, הצופה בוכה בבית, הצופה מתייסר, הצופה שונא את חמאס, הצופה כועס על הממשלה, ובעיקר – הצופה מזדהה.
לעומת זאת, כאשר זק מראיין את שם טוב, הצופה אומר לעצמו משהו כמו: "וואו, איזה ילד מתוק", אבל אחרי עשר דקות הוא כבר מפהק ואחרי עשרים דקות הוא כבר מזפזפ לספורט 1, לראות מה עושה יונייטד מול אתלטיק בילבאו.
למה? כי סיפורי החטיפה, סיפורי ההישרדות הנפשית והפיזית, ההיטלטלות בין ייאוש לתקווה, בין שובה "סביר" לשובה רע – וכמובן, ההקלה שבשחרור ושמחת האיחוד עם המשפחה, סופרו פה כבר לעייפה.
נדמה שגם זק מודע לעניין ולכן הוא משלב, בין פסקאות הריאיון, קטעי ארכיון שמלווים על ציר הזמן את העלילה שטווה שם טוב. הם אפקטיביים בפעם הראשונה או השנייה, אחר כך הופכים גם הם להיות משהו שכבר ראינו ושמענו – ולא בטוח שביום חמישי, עם הפנים לסופ"ש, בתפר בין חול לקודש-חילוני, הרגע שבו יורדות מעל הראש טרדות השבוע, יש לצופים פנאי רגשי להשקיע, אפילו בנושא חשוב כל כך.
